לא מעט גברים אכזבו את יוצרת התיאטרון והבמאית אירית קוסובר גמרו, לאורך השנים הארוכות שלה בעולם הרווקוּת הדתי-לאומי-תורני. "בעצם העובדה שלא הייתי חוזרת בתשובה קלאסית, היחס היה שונה", היא מספרת, "הגברים באו ממסגרות נוקשות יחסית, ואני אדם של חופש. כשהם נתקלו בחופש שלי זה הבהיל אותם מאוד, או שהם היו מנסים איתי משהו שהם לא היו מנסים עם אישה שמגיעה ממסלול דתי סטנדרטי".
איך הרגשת?
"התנפצו לי הרבה פנטזיות. הבנתי שמי שיש לו כיפה וציצית, זה לא אומר שום דבר על הפנימיות שלו. גיליתי שיש הרבה גברים דתיים שבאו לדייט אבל שמירת המצוות שלהם הייתה מן השפה ולחוץ. היה פער והבנתי שזו לא האמונה שאני מחפשת. היו כמובן גם בחורים טובים, אבל לחלקם הייתה 'רשימת מכולת', שלא כוללה אישה רווקה מתבגרת, שהסיכוי שלה להביא ילדים כבר קלוש. במקביל, אני לא רציתי 'רשימת מכולת' אחת שתפגוש אחרת. חיפשתי משהו אמיתי.
"הייתי בפרשת דרכים בזמן שהשעון דופק. הייתי צריכה להחליט אם לפנות למסלול של הפריה ואימהות חד-הורית, עם המחיר שנלווה לזה, לתת את כל כולי לרצון להיות אמא ולאבד את החופש, או להיות נאמנה לרצון הפנימי באמת – להמשיך ליצור ולמצוא אהבה. גם אם זה אומר בלי ילדים".
מתוך ההצגה "תמר ותמרה". "הבנתי שכיפה וציצית לא אומרות שום דבר על הפנימיות"
(צילום: אירית קוסובר גמרו)
זה לא קל.
"בימי שישי בדרך כלל הייתי נפגשת עם חברים לקידוש, וגם כשהייתי לבד, תמיד הייתי מכינה שולחן שבת מלא ושרה 'שלום עליכם' כאילו מאה איש סביבי. אבל בשבת אחת הרווקות כבר כאבה לי בכל הגוף, ואז בכיתי וזעקתי לקדוש ברוך הוא: מה עוד אתה רוצה ממני? אני בת 48. ניסיתי הכול – שידכו לי, יצאתי לסופי שבוע של פנויים-פנויות, הייתי באתרי היכרויות ושוב אחרי זוגיות שהתמוססה – מבחינתי עשיתי הכול וכלום לא עזר. ביום הזה התפרקתי לגמרי, עד שלפתע הרגשתי עטופה כולי בחום ואהבה, וקול פנימי אמר לי שאני הולכת לפגוש 'אותו' וזה יקרה בתוך שבועיים – וזה אכן קרה. פגשתי את קובי ומהרגע הראשון הרגשתי בית. הייתי צריכה לחוות שבר עמוק בתוכי, כדי לזעוק זעקה לקדוש ברוך הוא, ואז משהו נפתח. אצלי וגם למעלה. אבל חשוב לדעת שמעבר לתפילה, שהיא חשובה, חייבים את העבודה הפנימית והפרקטית".
"כשאתה לא הולך במסלול, חושבים שאתה מוזר"
קוסובר גמרו כתבה וביימה את ההצגה "תמר ותמרה", המתארת את ייסוריה של רווקה דתייה בת 40, שהרצון העמוק שלה באימהוּת עלול לטרפד את הסיכוי האחרון שלה לזוגיות ולחתונה. לדבריה, גם כיום, בשלהי 2026, המוסכמות החברתיות נעוצות חזק בחיים של כולנו, על אחת כמה וכמה בחברה הדתית – ובפרט בזו החרד"לית, שעדיין מתקשה לקבל חריגות מהמבנה המשפחתי הקלאסי.
ההצגה תעלה במסגרת פסטיבל "יוצר דופנ" הבינלאומי, שיתקיים בתאריכים 1–5 בנובמבר ב"תיאטרון הדופנ" בפתח תקווה. כבר בתחילת השיחה מבהירה היוצרת בכנות שהמחזה נכתב בחלקו בהשראת חוויות אמיתיות שלה. "גדלתי בעולם החילוני, האחים שלי התחתנו והצליחו בעסקים וגם במשפחה, אבל אני הייתי שונה", היא אומרת. "גם כיום בחברה הישראלית יש מסלול שמתווה לך זוגיות עם ילדים, וכשאתה לא הולך במסלול, חושבים שאתה מוזר".
השחקנית אפרת קוזין, שמגלמת את דמותה של תמרה בהצגה
(צילום: רונית לובצקי)
מתי הבנת את זה?
"בגיל 40, כשהכול היה בסדר מבחינה אישית ומקצועית, הרגשתי שמשהו מהותי חסר בי. התקרבתי ליהדות והרצון לילדים בער בי, אבל אז גיליתי שבעניין הזה, העולם כבר לא פרוס לרגליי. היו לי בני זוג, אבל זה לא הוביל למקום שרציתי. הבנתי שלמרות כל הקִדמה, יש גיל לכל דבר ויש שעון ביולוגי שלא מחכה.
"היה אצלי גם שלב שבו הייתה בי זעקה וכעס על הקדוש ברוך הוא – לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר. אחר כך הבנתי שאמרתי שאני רוצה זוגיות 'מן השפה ולחוץ', אבל בתוכי לא הייתה פניוּת. מיהרתי מיום צילומים אחד לשני. כשהבנתי שאני באמת רוצה, זה לא היה פשוט – כי כבר הייתי בגיל מאוחר, ובעולם הדתי יש מסגרת. מצד אחד אני אוהבת את המסגרת של משפחתיות ושמירת שבת, מצד שני רציתי להמשיך ללבוש מכנסיים וללכת בלי כיסוי ראש, אבל הבנתי שהאחריות היא שלי ושאני בחרתי דרך".
דיברתי עם דתיות שכמו גיבורת המחזה, ברגע שבחרו להביא ילד לעולם מתרומת זרע ולא במסגרת נישואים, רבים הפנו להן עורף. אחת מהן נאלצה לעזוב את הסביבה הדתית שבה היא חיה ואת האולפנה שבה היא עבדה
ומה החלטת?
"להמשיך בדרך שלי. גם אם זה אומר לוותר על הרצון לילד. כיום אני נשואה, בלי ילדים. כשהתחתנו, בן זוגי היה מוכן להיות שוב אבא, אבל בגיל 49, הבנתי שזה מאוחר מדי להורוּת בשבילי".
הרצון להיות אמא מול הרצון למצוא אהבה
"להיות ברווקות מאוחרת זה מצב מורכב, וכן – גם כואב", היא אומרת. אם חשבתם שבישראל יש חיים לא פשוטים לרווקות שאינן צעירות, וחיים עוד יותר מורכבים לרווקות דתיות מבוגרות, מהריאיון איתה מתברר שזה עוד כלום לעומת הקשיים של נשים שחזרו בתשובה.
מתוך ההצגה. "סיפור החיים שלי היה רק השראה"
(צילום: אירית קוסובר גמרו)
"רק אל תנסה לקטלג אותי", מבהירה קוסובר גמרו, כיום בת 55, שגדלה בסביבה חילונית ולאורך כל הקריירה שלה עסקה בעולמות הטלוויזיה והתרבות. בין השאר עבדה כמפיקה, במאית משנה ועוזרת במאי ראשון במספר תוכניות וסדרות, בהן "ארץ נהדרת", "חיים אחרים", "עבודה ערבית" ו"זינזאנה". היא גם עבדה בסדרות הריאליטי "סוף הדרך" ו"קחי אותי שרון", כתבה לדה מרקר בנושא נשים בקולנוע, כתבה וביימה את ההצגה "טוביה 2018" וגם מנחה סדנאות משחק ותיאטרון.
כעת, לקראת פסטיבל "יוצר דופנ", היא כתבה את המחזה "תמר ותמרה" המגולל את סיפורה של תמרה, רווקה בת 40 המשתייכת לקהילה חרדית-לאומית, שפוגשת סוף-סוף את גבר חלומותיה בדיוק כשהיא מתבשרת שנכנסה להיריון מבנק הזרע, ללא ידיעת הרב והרבנית שמלווים אותה ומתנגדים למהלך באופן נחרץ.
אם זה לא מספיק מסובך, בן זוגה החדש מבהיר שהוא אינו מעוניין בילדים נוספים. מי שנמצאת לצידה היא תמר, כלתו של יהודה (בספר בראשית, דמותה של תמר הרתה ליהודה בתהליך שכלל התחפשות וסיכון חיים, לאחר מותם של שני בעליה הראשונים). תמר מופיעה במחזה כחברתה הדמיונית של תמר, המעודדת אותה להקשיב לקולה הפנימי, במהלך ניסיונות התמרון המסובכים בין הרצון להיות אמא, האהבה שמצאה והצורך להשתייך לקהילה.
בהצגה מגלמת השחקנית והמוזיקאית אפרת קוזין את דמותה של תמרה, בעוד אורית עזרייב היא תמר. עופר רגירר הוא יואל, החתן המיועד, ושקמה הופמן זיו מגלמת את האחות החילונית וגם את דמות הרבנית.
"סיפור החיים שלי היה רק השראה למחזה", מבהירה המחזאית והבמאית, "עשיתי מחקר, דיברתי עם בנות דתיות וחרד"ליות, והבנתי שגם כיום הפתיחוּת מאוד מוגבלת. בחברה החרדית והחרד"לית בוודאי, אבל גם בחברה הדתית-לאומית הקלאסית. חלק מהבנות שחקרתי הן דתיות שכמו גיבורת המחזה, ברגע שבחרו להביא ילד לעולם מתרומת זרע ולא במסגרת נישואים, רבים הפנו להן עורף. רוני, אחת מהן, החליטה שהיא ממשיכה ללכת עם האמת שלה, אבל המשמעות הייתה שהיא נאלצה לעזוב את הסביבה הדתית שבה היא חיה, ואת האולפנה שבה היא עבדה. למרבה המזל מי שבה לעזרתה הוא הרב שעזר לה למצוא עבודה בבית ספר חילוני".
אישה בהיריון. דילמות לא פשוטות
(צילום אילוסטרציה: Leungchopan / Shutterstock)
כאמור, גיבורת המשנה בהצגה היא תמר, שעליה מסופר בספר בראשית. בתורה מסופר שהיא נישאה לעֵר, בנו של יהודה, ולאחר שער מת, היא נישאה לאחיו – אונָן. לאחר שגם הוא מת, יהודה מסרב לאפשר לה להתחתן עם בנו הקטן, ששמו שֵׁלָה, מחשש שגם הוא ימות – ושולח אותה לחיות בבדידות באוהל. תמר לוקחת את גורלה בידיה ויוזמת מהלך נועז כדי להמשיך את השושלת. היא מתחפשת לפרוצה, פוגשת את יהודה כשפניה מכוסות ונכנסת ממנו להיריון. מהמעשה הזה נולדים לתמר ויהודה תאומים – פרץ וזרח. מפרץ משתלשלת שושלת מנהיגים מרכזית בעם ישראל, ובראשה דוד המלך.
"תמיד הערצתי את תמר", אומרת קוסובר גמרו. "היא חייתה בזמן שלנשים לא הייתה אמירה ולא היה קול. היא לקחה אחריות על החיים שלה, הסתכנה שיהרגו אותה ואת הילד, אבל הלכה אחרי האמת שלה עד הסוף. חוץ מהצורך שלה באימהוּת, הייתה לה נבואה, ואת הפעולות שלה היא לא עשתה ממסכנוּת או מקורבנוּת, אלא מכוח האמונה. זה מה שאני משקפת בדמות תמר לתמרה – יש לך אפשרויות, אז עשי מעשה וקחי אחריות. מבחינתי נשות התנ"ך הן גיבורות מעל הטבע, כמו תמר, אסתר המלכה ועוד.
"בלי לעשות ספוילר, בשיא של המחזה, בערב החופה, יואל החתן עדיין לא יודע שהיא בהיריון. ביום המאושר בחייה היא מרגישה על סף תהום. השקרים כיסו את כל כולה. היא מרגישה שאם היא לא תגלה את האמת, היא מאבדת את עצמה, והיא מתלבטת אם עדיף לאבד נשמה בשביל חתונה".
"שני הצדדים נושאים באחריות"
כל מי ששוחח עם רווקות בכלל, ועם רווקות דתיות בפרט, מכיר את הטענות העולות נגד המין הגברי. נשים רבות, מוכשרות, מצליחות ונאות, עם שעון ביולוגי שמתקתק בעוצמה, מתקשות למצוא גברים איכותיים שיתחייבו אליהן. בציבור הדתי-לאומי המצב קשה במיוחד, כי בזמן שגברים רבים מסיימים את השירות הצבאי המשולב בלימודים בישיבת ההסדר בגיל 23, ללא מקצוע או הכנה מספקת לחיים, רבות מהנשים כבר נמצאות בסוף התואר הראשון, וחלקן כבר מצאו עבודה ואופק מקצועי.
"שני הצדדים נושאים באחריות ואין אשמים", אומרת קוסובר גמרו כשהיא נשאלת אם הגברים הם שאשמים במצב, "אני אישה מאמינה. אני מאמינה שלכל אחד יש מסלול בחיים ותיקונים שיש לעשות".
"שום הצלחה לא יכולה למלא את החלל של הרווקוּת". השחקניות אפרת קוזין ואורית עזרייב בהצגה
(צילום: אירית קוסובר גמרו)
בואי נדבר רגע בהכללה גסה – מה הטעויות שעושות הרווקות? מחפשות אביר על סוס לבן ובטוחות שכולם חמורים?
"הן מגיעות עם רשימת מכולת – איך הגבר צריך להיראות, להיות, לעבוד. זה גם מה שקרה אצלי – הבנתי שהיו גברים שהיו מאוהבים בי ולא ראיתי אותם ממטר, כי הייתי עמוק בתפיסה של 'איך הגבר צריך להיות'. החלק השני בבעיה של חלק מהנשים, וגם שלי, היה להבין שאני לא מושלמת, ממש לא. אולי יש לי נתוני פתיחה טובים, אבל הבנתי מי אני, שאני חייבת להתחיל לעשות עבודה עם עצמי ולפנות מקום בתוכי. ואני לא רק מדברת על לבוא ולסמן וי על הצורך הזה, אלא על ההבנה שצריך להשקיע ולהכיל, בלי ביקורת, גם אם הצד השני לא מושלם".
הבנתי שמבחינתי עבר הזמן להורוּת. אני שלמה עם ההחלטה כי לכל דבר יש מחיר. אישה צריכה להיות כנה עם עצמה ולא לפעול מתוך הרצון להיות שייכת בכל מחיר או מהפחד מהבדידות של הזִקנה. אם למישהי מתאים מסלול חיים אחר, כולל לא להביא ילדים, האשמה לא צריכה להיות חלק מהיומיום שלה
התהליך דרש זמן. "חברה חכמה אמרה לי, 'מתי את יודעת שאת בשלה? כשאת אוהבת את החסרונות שלו ולא רק את מה שהוא יכול לתת לך'. רק בסוף שנות ה-40 שלי הבנתי שהתבגרתי, הבנתי שצריך 'לפנות מקום', לרכך את עצמי", לדבריה. "אם עד אז הייתי חותכת מהר, למדתי להכיל מצבים ולהפסיק לחפש אביר על סוס לבן. פתחתי את עצמי ואת הפנימיות שלי להבין ולראות שיש עוד הרבה גברים, שלא קשורים לרשימות מכולת שאיתן הגעתן מהבית".
היא מספרת שהיה לה קושי גדול להתמודד עם הבדידות: "גם כשאת מצליחה, שום הצלחה לא יכולה למלא את החלל הזה של הרווקוּת. גם לי יש כמובן חברות שמצהירות שהן אל-הוריות, או שהן לא זקוקות לזוגיות. אבל בתוך תוכן אני בטוחה שכל אחת צריכה בית ומשפחה, עם בן זוג ועם או בלי ילדים, מקום בטוח שעוטף. מי שאומרת שהיא לא זקוקה לזה, בעיניי, ברוב המקרים, זה בא ממשקעי ילדות או שהחיים גרמו לה להתכסות בהרבה מלבושים כדי להגן מהכאב. זה מה שקורה לנו – כשאנחנו רצות במרוץ של החיים, אנחנו מכסות את עצמנו בשכבה ועוד שכבה כדי להגן על עצמנו מהמכות, הפגיעות והדברים שכביכול לא בשליטתנו".
מומלץ להניח בצד את רשימות המכולת. מתוך ההצגה
(צילום: אירית קוסובר גמרו)
אז מה צריך לעשות? להיות פחות בררניות?
"לפקוח את העיניים – אם עד היום היית רגילה לסוג של גברים, תביני שיש עוד גברים שפסלת כי הם לא התאימו לך לתבנית. אולי אחד מהם הוא מה שאת צריכה. צריך ראייה מרחבית. במקום שתגיעי עם רשימה לגבר שמגיע גם הוא עם רשימה, תגיעו לפגישה כאדם שפוגש אדם. אולי מתאים לך דווקא אחד מהגברים הביישנים, שיותר נחבאים אל הכלים. אולי שם מחכה לך האחד שלך".
ההחלטות שלך הובילו אותך לזוגיות ללא ילדים.
"באופן אישי אני מאמינה שלכל דבר יש את הזמן שלו. בגיל 45 אני רציתי, אבל הייתי בזוגיות עם מישהו שלא רצה. בגיל 50 הייתי נשואה לבן זוג ששאל אם אני רוצה, אבל הבנתי שמבחינתי עבר הזמן. אני שלמה עם ההחלטה כי לכל דבר יש מחיר, ואישה צריכה להיות כנה עם עצמה ולא לפעול מתוך הרצון להיות שייכת בכל מחיר או מהפחד מהבדידות של הזִקנה.
"זה מה שאני אומרת במחזה – אם את בוחרת, קחי אחריות ולכי עד הסוף. הרצון החזק להיות כמו כולם מזיז אותנו לפעמים מהדרך שמדויקת לנו. אם למישהי מתאים מסלול חיים אחר, כולל לא להביא ילדים, האשמה לא צריכה להיות חלק מהיומיום שלה. אני באופן אישי אוהבת ומתחברת מאוד לילדים, ועדיין בחרתי לא ללדת. יש הרבה דרכים לתת לאימהות שבתוכנו ביטוי, אבל מה שמתאים לי, לא מתאים לאחרת. זה עולם של תיקונים, ואלה הבחירות והתיקונים שלי. הנאמנות לעצמי – מבחינתי היא מעל הכול. אם היו לי התובנות הללו בגיל 35, אולי כן הייתי בוחרת במסלול אחר, אבל אז לא הייתי מי שאני היום".
