אל המסעדה ביפו שבה קבענו להיפגש לצורך הריאיון, אביהו פנחסוב הגיע ברכב אספנות עם מושבי עור וגג פתוח. יחד עם כובע הקאובוי שהוא מקפיד לחבוש ושן הזהב הנוצצת למרחקים, הוא נראה ממש כמו דמותו הבימתית המפורסמת, זו שהפכה אותו לאחד העופות המוזרים והמיוחדים בנוף התרבותי שלנו.
המראה האקסטרווגנטי אינו תחפושת שהוא עוטה על עצמו רק בזמן הופעה. מבחינתו אין הפרדה בין אביהו פנחסוב האמן לאביהו לנדוור האדם. כל האקססוריז הם חלק מהעולם שהוא בונה סביבו מאז שהיה ילד. "ככה אני חי", הוא מצהיר, "כל פעם זו עונה אחרת, עולם אחר. אני חי את הסרט של עצמי".
ריאיון עם אביהו פנחסוב
ובתוך הסרט של עצמו, אין לו בעיה לנוע במהירות בין הומור ורצינות. הוא פותח את השיחה בינינו בבדיחה על סבתות עם שיני זהב ומהר מאוד משנה את הטון, כשהוא מדבר על האובדן שחווה. אימו נפטרה לפני כ-15 שנה, אביו לפני מעט יותר משנה וסבתו לפני מספר חודשים. "רק אני נשארתי", הוא אומר.
חי את הסרט של עצמו. אביהו פנחסוב
(צילום: דניאל אהרוני)
בין בדיחות לכאב, הוא גם הספיק לעבור שינוי משמעותי בתקופה האחרונה. הזמר ששר בהתלהבות בשיר "סדנה להעצמה עצמית", "תראו אותי, כמה אני גבוה, כמה אני שמן", השיל מעליו 17 ק"ג לטובת המופע החדש והמורכב שלו, "קאקאמאייקה", ומסתפק במוזלי לארוחת בוקר.
"בדרך כלל אני אוכל שומן כבש בבוקר, אבל יש לי עכשיו מופע מאוד קשה", הוא אומר, "אתה לא רואה עליי שאני מתאמן הרבה? אני צריך להיות בכושר. ירדתי אמנם, אבל בשביל התפקיד ב'מקום שמח' עליתי 7 קילו בערך. זה לא שהייתי שדוף קודם. עכשיו אני אוכל רק חלבון, הורדתי את הלאפות, את כל השישליקים שאני חולה עליהם, השווארמה, את כל מה שאני אוהב, אפילו את העוגות. אני נושם טוב יותר, מטפס ועולה לאוויר. אבל בוא נראה מה יהיה, אולי חודש אחרי המופע, אני אעלה 40 קילו. אני לא אוהב להתאפק".
חובב כניסות דרמטיות. אביהו פנחסוב
(צילום: לאו ליברמן)
פנחסוב אמנם רגיל להתפרע על הבמה, אבל "קאקאמאייקה", שיעלה בספטמבר, אכן ידרוש גם ממנו להפגין יכולות מיוחדות. ההופעות שלו עם מועדון הקצב ידועות בתלבושות הרבות, באנרגיה העצומה ובקהל שנשאב פנימה, אבל הפעם נראה שפנחסוב הלך צעד רחוק יותר. הוא מתאר את המופע כניסיון לבנות עולם שלם שמפעיל את כל החושים ומערבב תחומים שבדרך כלל מתקיימים בנפרד.
מה זה אומר בפועל? קאסט של עשרות פרפורמרים, בלט גיאורגי מרחף, קרב חרבות פגאני באוויר, ריקוד פלמנקו פסיכדלי. "זה כל החלומות והסיוטים שלי ביחד. זה קרוס-ז'אנר. טעימות מכל מה שאני מגיע ממנו ואוהב - קולנוע, תיאטרון, תנועה, מוזיקה, עבודה עם אור, בנייה של עולם, סצנות משוגעות", הוא משתף, "זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שהמופע מגשים את החזון שלי בלי שאני מרגיש שהייתי צריך לצמצם משהו. אני מרגיש שהחוויה שלמה, אתה לא יוצא אותו הדבר אחרי ההופעה. הסצנת פתיחה היא הדבר הכי משוגע שראית, אפשר ללכת הביתה אחרי עשר דקות, זה מספיק. מספיק ביותר".
קצת כדורגל, קצת ג'יימס בראון
ראשיתו של אביהו פנחסוב בחדר קטן בכפר שלם, שכונה קשה בדרום תל אביב עם כל מה שנלווה לכך: אלכוהול, סמים, אלימות, עוני. בתוך החדר שלו התנהל עולם אחר ומבודד עם ג'יימס בראון, רוקנרול ותנועות שתרגל מול המראה. "בשנות ה-80 אף אחד בשכונה לא הכיר את המוזיקה שאהבתי ושניגנתי בחדר. הייתי נכנס לעולם משלי, רואה את הגיבורים שלי על הפוסטרים על הקיר, עובד על התנועות, מדמיין את העולם הזה, את הגלאם, כבר שם התחיל מועדון הקצב", הוא מספר, "בשכונה הכול הרגיש יבש וחסר אופק, כאילו השמש לא זרחה".
"מה שבאמת הפחיד אותי במשבר זה שאיבדתי את הדרייב והתשוקה. זה מה שהניע אותי הרי כל החיים. שאלתי את עצמי: מי אני? מה אני עושה עכשיו?"
והאדם הצבעוני שהיית בחדר יכול היה לצאת ככה החוצה לשכונה?
"לא, זה היה בפנים. המזל שלי הוא שהייתי טוב מאוד בכדורגל, חשבתי שאני הולך להיות שחקן. מראדונה סיפק לי השראה על איך זה לבוא מלמטה, לא לוותר למרות הקושי. הכדורגל חיבר אותי לשכונה. הייתי מאוד שונה, ברבור בתוך ספארי ובסוף גם אני הייתי צריך להפוך לבבון".
סבלת מהתנכלויות מילדים אחרים?
"כולם קיבלו מכות בשכונה שלנו, אין אחד שפסחו עליו. חווינו את הכאפות האלה, התחסנתי וגם התחספסתי".
"זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שהמופע מגשים את החזון שלי"
(צילום: דניאל אהרוני)
מה החברים מהשכונה חושבים על ההצלחה שלך היום?
"אני חושב שהם מאוד גאים בי, מדי פעם הם מתקשרים. לצד הזיכרונות הקשים, יש לי גם הרבה זיכרונות טובים מהשכונה. זו הייתה שכונה אמיתית, בחופש הגדול יורדים לשחק בבוקר וחוזרים בלילה. כל היום מדברים, משחקים, הולכים לבתים אחד של השני. החברים שגדלתי איתם הם כמו משפחה עבורי. הם הצילו אותי ואני לא שוכח להם את זה.
"העולם שיצרתי בתור הילד נועד להגן עליי. גדלתי בבית קשה עם אלימות, אלכוהול, סמים ובלי כסף. העולם שבראתי לעצמי הציל אותי. בחדר ובכדורגל אלו היו המקומות היחידים שיכולתי להתבטא בהם".
כשניגש להגשים את החלום המוזיקלי של הילד מהחדר בכפר שלם, פנחסוב גילה מהר מאוד את הצד הפחות זוהר של העולם הזה. האמן ששאף לעשות רוקנרול, מצא את עצמו מופיע בחתונות ובאירועים פרטיים. "החלום שלי לא היה לעשות חתונות, הייתי בטוח שאני רוקנרול. אחר כך הבנתי שאין בארץ דבר כזה. לא משנה מה אתה, 70% מההופעות שלך הם אירועים. זה שבר אותי, עד שלמדתי להתמודד ולהבין שזו לא קללה.
"זה לא שהייתי זמר אירועים, הייתי כמו כולם. היו לי הופעות פתוחות והיו לי פסטיבלים. לא דמיינתי שזה יהיה חלק מהקריירה שלי, אבל אתה לא יכול אחרת".
סגנונו הפרוע והמיוחד, זה שהפך אותו עם השנים לכוכב וחביב הקהל, לא תמיד עמד לזכותו. בתחילת הקריירה, הוא אפילו בלם אותו. "עשיתי הרבה שטויות ובמשך זמן רב, אף מפיק לא רצה לעבוד איתי", הוא נזכר, "הייתי יושב ברחוב על ספסל ונצלה מהשמש, חשבתי לעבור לתחום הירקות והפירות האורגניים, כי אני אוהב, אבל למזלי זה לא קרה.
"כל הזמן מנסים להוריד אותי מהרעיונות המשוגעים שלי, גם היום - משטרות, מהנדסים, מפיקים, הצוות שלי. אני גם מבין אותם. כל השנים עבדתי בלי צוות, עבדתי לבד. פחדו לעבוד איתי. היום יש לי צוות קטן שאני סומך עליו, אבל גם הוא סבל. מי ששרד בדרך איתי אלו אנשים מאוד מיוחדים".
אני אדם מאוד קוטבי. אני אוהב ומחרבן כל מה שאני עושה. אני לא מצליח למצוא את האמצע, אבל אני אוהב קצוות, גם באמנות
ובתקופה ההיא היו חששות בבית? אשתך לא אמרה לך להפסיק? בסוף אתה גם מסכן כסף.
"אשתי מסכנה, היא סובלת מרכבת ההרים הזו. היא אדם הרבה יותר מאוזן, מכיל, אוהבת ללכת על בטוח. זה לא כל מה שהיא, זה לא שחור או לבן, אבל זה צד מאוד חזק. היא אדם מאוד עוצמתי, היא זמרת אופרה, זה כבר מעיד על סרעפת חזקה. אני, ואני לא אומר שזה לחיוב, לא פועל מפחד אלא מרצון. יש לי רצון חזק ואני הולך איתו. אני עושה דברים קיצוניים מאוד וזה קשה לה. ייאמר לזכותה שבסוף, לא בהתחלה, היא אומרת לי 'כל הכבוד שהלכת על זה'".
והרוגע מגיע כשמביאים כסף הביתה?
"אין בבית רוגע. אני לא מונע מכסף וגם הפסדתי מלא כסף. אני חושב שאתה צריך לעשות את מה שמדליק אותך. אם זה נכון ואתה מחובר לקארמה שלך, אז הדברים יסתדרו. המצפן הזה מוביל אותי מתחילת הדרך.
"מה שבאמת הפחיד אותי במשבר זה שאיבדתי את הדרייב והתשוקה. זה מה שהניע אותי הרי כל החיים. שאלתי את עצמי: מי אני? מה אני עושה עכשיו?".
"לא קראתי את התסריט של 'מקום שמח'"
בסדרה "מקום שמח", שיצרה נועה קולר ושודרה בכאן בשלהי השנה שעברה, פנחסוב נכנס אל דמות שרחוקה מהתדמית הציבורית שלו. הוא גילם שם גבר שקט, מכיל, אחד שמציב את עצמו אחרי אשתו וילדיו.
המשחק שלו זכה לשבחים רבים, אך הוא מצנן ומבקש שלא נתרגל, "זה לא שאני הופך עכשיו לשחקן. קשה לי לעשות דברים של אנשים אחרים. לעיתים רחוקות אני רואה משהו שמדבר אליי ומרגיש שיש לי מה לתת שם. זה מה שקרה עם נועה. עד היום לא קראתי את התסריט של הסדרה, זה גמר אותה. היא לא האמינה. קראתי רק סצנה אחת.
פנחסוב ב"מקום שמח". "נועה פחדה נורא"
(צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
"יש לי בעיות קשב וריכוז. אני קורא בכל יום את הסצנה שאני משחק ולומד אותה. לימים גיליתי שנועה לא רצתה שאעשה את התפקיד הזה. היא פחדה נורא. היא לא ידעה אם אני שחקן בכלל, ויש גם סצנת סקס בתוך הסיפור הזה".
בסוף היא ראתה על הבמה אמן שמופיע עם כובע ותחתונים. היא בטח תהתה איך הוא ישחק איתה בדרמה.
"אני אמן, גם אם אני גם צוות הווי בידור. אני הולך עד הסוף בכל מה שאני עושה. אני חושב שזה מה שהפתיע אותה, שאני נורא מסור. אני שחקן נשמה".
צפית בכל הסדרה?
"ראיתי קטעים מסוימים ויש לי הרבה מה להגיד, אבל אני לא אגיד".
אהבת את עצמך על המסך?
"אני אדם מאוד קוטבי. אני אוהב ומחרבן כל מה שאני עושה. אני לא מצליח למצוא את האמצע, אבל אני אוהב קצוות, גם באמנות".
"אני והחיילים נכנסנו לטראנס מטורף"
בימים של אחרי 7 באוקטובר, פנחסוב סיפק למדינה בוכה חיוכים נדירים, עם הופעה מופרעת שלו לצד חיילים שהפכה לסרטון ויראלי. בצה"ל פחות אהבו את העניין, ואחרי הופעה נוספת, קיצונית יותר, נאסר עליו לחזור ולהופיע בפני חיילים. "אני קורא לזה אובר התרגשות של החיילים והחיילות. דברים קרו שם, לא באשמתי. זה יצא משליטה, מהתרגשות ועודף תשוקה. טסנו קרוב מדי לשמש", הוא נזכר.
מה שלא ידוע הוא שההופעה המפורסמת ההיא כמעט ולא התקיימה. "התקשר אלי מילואימניק מיחידת האלפיניסטים וביקש שנבוא אליהם לבסיס. אשתי אמרה לי 'זה ליד סוריה' והוא אמר לי שזה ארבע שעות נסיעה. אמרתי לו שזה לא יכול לקרות, אני עייף ואשתי מפחדת מאוד, אבל אז הוא אמר לי את המשפט: 'אף אחד לא מגיע אלינו, כולם מבטלים'.
"עבדתי על אשתי ועל הלהקה. רק באם הדרך גיליתי להם שההופעה בחרמון ואז כבר לא היה להם מה לעשות. הגענו לשם והיה שיא הקור, ראיתי אנשים שבורים, לא שבורים אפילו, אנשים לבד, התדר מאוד נמוך. נדלקתי על החליפה הלבנה ועל המשקפי סקי שלהם. הלבישו אותי בבגדים שלהם, שמו אותי בכף של השופל וככה נכנסתי.
"אני אמן, גם אם אני גם צוות הווי בידור"
(צילום: אלון לוצקי)
"הלילה הזה ייזכר לי ולהם. הורדתי בגדים והם הורידו אחריי. הייתי עם תחתונים עם פייטים וקפצתי על החיילים מלמעלה. זה באמת העיר את הלילה הדבר הזה. נכנסנו לטראנס מטורף. אני לא אשכח את הלילה הזה וגם הם לא. עד היום אנשים משם כותבים לי".
הבנת שזו הייתה הגזמה?
"אני לא נכנס לזה. אני עשיתי את מה שאני מרגיש. באתי להעלות ולתת. אם אנשים מחליטים שזה מייצר בעיה, אני מבין את זה. אני לא בא לעשות בכוח דברים, אני בא לתת. אני יודע שזה תרם המון לחיילים, אבל אם יש אנשים שחושבים שזה לא מתאים ועושה בלגן, אז אני הולך אחורה. חיילים עד היום מתקשרים אלינו ומבקשים שנבוא".
