את הביקורת החשובה ביותר על הביוגרפיה הזאת כתב כבר לארי דיוויד בעצמו. כאשר הביוגרף בלייק ג' האריס פנה אל דיוויד באמצעות אימייל לפני שש שנים, בשיא ימי הקורונה, דיוויד כתב לו ביושר את הדברים הבאים: "יש דרכים הרבה יותר טובות להעביר את הזמן שלך. בי אין שום דבר מעניין. זאת לא צניעות, זאת האמת, אז בשביל מה ספר? ההורים שלי מתים, אז נשארו רק הבנות שלי ואשתי שתקראנה אותו. אני לא חושב שמכירת שלושה עותקים תכניס אותך לרשימת רבי-המכר. אני בטוח שיש נושאים טובים יותר בשבילך, אנשים שהיו שמחים שתיכתב עליהם ביוגרפיה".
אבל האריס התעקש ושלח עוד מיילים, עד שהקומיקאי לארי דיוויד (היום בן 79), שיצר יחד עם ג'רי סיינפלד את קומדיית המצבים הטלוויזיונית המופתית 'סיינפלד' ואחריה יצר את 'תרגיע' ושיחק בה את עצמו, השיב בחמש מילים: "אוי, אלוהים. אם אין ברירה".
לארי דיוויד | צילום: יח"צ
(יחסי ציבור)
כדי להבין את 576 העמודים שיצאו מההסכמה המאוד-לא-נלהבת הזאת, צריך להבין תחילה מי הביוגרף שהסתפק בה. בלייק ג' האריס הגיע אל דיוויד מעולם העסקים. ספרו הראשון 'מלחמות הקונסולות' (2014) שיחזר את המאבק בין חברת סגה לחברת נינטנדו על שוק משחקי הווידיאו בשנות ה-90, מנקודת מבטו של ראש סגה באמריקה, והפך לסרט תיעודי בהפקתו של האריס. ספרו השני, 'תולדות העתיד' (2019), התמקד בפאלמר לאקי, נער שבנה בחניה של בית הוריו שבלונג ביץ' משקפֵי מציאות מדומה, הקים את חברת אוקולוס ומכר אותה לפייסבוק בשני מיליארד דולר. שני הספרים בנויים על ראיונות רבים ומשחזרים סצנות ודיאלוגים כמו ברומן בדיוני, ושניהם סיפורים של יזמות: מייסד צעיר, תאגיד שמתנגד לו וחזון שמנצח. אחרי כן נזכר תוך כדי מקלחת שלארי דיוויד תמיד הצחיק אותו.
הספר 'הקיסר של הכלום: איך נוצר לארי דיוויד' מגולל את תולדות הקריירה של דיוויד. הילדות בברוקלין (חדר אחד שבו ישנה המשפחה כולה, אב שנאלץ לעבוד עבור מאפיונרים ופחד לבקש העלאה הוגנת, אם שהייתה מודאגת ממזגו הקודר, שכנים ממוצא איטלקי שהתעמרו בו על רקע אנטישמי), שנות הסטנד-אפ האומללות (דיוויד נהג לעזוב את הבמה בכעס באמצע ההופעה, ולהתעקש לספר בדיחות שלא הצחיקו את הקהל), ואחר כך השותפות עם סיינפלד (שאיתו מעולם לא רב, למרות שנטש את הסדרה במשך שתי עונותיה האחרונות, וסירב לצפות בהן. הוויכוח הקולני היחיד שהיה לו עם ג'רי נגע בשאלה מי משחקני העבר של היאנקיז נשמע יותר מצחיק), והיצירה העצמאית (את העונה הרביעית של 'תרגיע' ביסס על התייחסות למחזמר 'המפיקים' של מל ברוקס לפני שטרח לבקש מברוקס את אישורו).
למרות שדיוויד ביקש מהאריס לא להטריד את חבריו, האריס ראיין לא מעט מקורבים, ושילב בספר ציטוטים מהראיונות יחד עם מסמכים פנימיים של חברת הטלוויזיה NBC, קטעים מתסריטים, נתוני הגירה של סבו וסבתו של דיוויד (שהגיעו באונייה 'זילנד' לאליס איילנד ב-1901 מטרנופול שבמזרח גליציה, והיו הורים לשמונה, אחת מהן היא רוז, אמו של לארי), ונדמה שלא מחק אף מילה שהתגלגלה אליו בתהליך. בין היתר, האריס ראיין את אחיו הגדול קן, את חברו ריצ'רד לואיס, את המפיק רוב ריינר והמנהל ג'ורג' שפירו (שלושת האחרונים רואיינו רגע לפני שמתו), את ג'רי סיינפלד, את התסריטאים אלק ברג וג'ף שפר והשחקנים ג'ייסון אלכסנדר וטד דנסון.
התוצאה היא הסיפור היחיד, כנראה, שהאריס מסוגל לספר: סיפור היווסדו של מותג, שנכתב בידי אחד המעריצים של המותג. אבל ביוגרפיה צריכה לפחות להתיימר להראות לנו אדם כפי שהיה באמת, לא לכתוב את שבחו שכולו שיר הלל, אלא את חייו, שאסור להניח שהיו אידיאליים. אלה ההוראות שכתב לעצמו הביוגרף ג'יימס בוזוול, לפני שהתיישב במשך 20 שנה ועבד על הביוגרפיה של איש הספרות הבריטי סמואל ג'ונסון, שפורסמה ב-1791. "בכל תמונה צריכים להיות גם צל וגם אור", כתב בוזוול. האריס אמנם מראה את חוסר השאפתנות לכאורה של דיוויד ואת ההצהרה שלו שתמיד רצה לברוח מלהיות אחראי על משהו, אבל אינו מעמיק ואינו מסוגל לתובנות אישיותיות, גם כשהוא מספר שדיוויד רצה בכל מחיר להימנע מלהיות מגויס לווייטנאם, או שפרש מתפקידו במחזמר במחנה קיץ אחרי שילד כינה אותו הומו.
זה ההבדל בין ביוגרפיה של מעריץ לבין ביוגרפיה שמשרטטת דמות מורכבת, שמסוגלת להפתיע אותנו ואת עצמה. אצל האריס הסתירות מתיישבות מראש, ואפילו דיוויד חש בעודף החיבה. לאחר שקרא את כתב היד ביקש לשכתב את המקומות שבהם שורטט כנחמד מדי, גם בהקשר לאבהותו לבנותיו קאזי ורומי. ההחמצה הבולטת של ההעמקה הזאת נוגעת לנשים. הקומדיה של דיוויד צמחה מיחסים עם נשים, מהבחנות על מין ועל זוגיות. הוא עצמו אמר שפנה לקומדיה כי קלט שכך נשים יפנו אליו ולא יצטרך לפנות אליהן. למרות זאת המרואיינים לספר הם ברובם גברים, ונשים מופיעות בשוליים, כמו השחקנית מרי סטינבורגן, שהעידה שלארי "באמת מתוק".
הנישואים של דיוויד שהתפרקו, שזלגו גם ליצירתו, נותרים כחידה. האישה שתופסת בספר את המקום החשוב ביותר היא האם, שכנראה היטיבה לטעון כבר כשהיה ילד "הבן שלי שונא את כולם", אבל הספר מביא אותה כאנקדוטה משעשעת ועובר הלאה. בשנות ה-90 נחשבה המיזנתרופיה של דיוויד מצחיקה, ואילו היום יש לנו שפה לומר מה מסתתר מאחוריה, והאריס, שנאמן למושא שסולד מניתוח עצמי, מוותר עליה. הוויתור הזה מאפשר לביוגרפיה לאמץ את מיתוס המקריות.
האריס מכנה את דיוויד "קולו המקרי של דור", ומתאר חיים שבהם דיוויד משוכנע בעל כורחו לעשות דברים. מה לעשות שהמציאות מפריכה את זה. בספר המחזור של כיתה ו' כתב לארי "סופר" בשדה המקצוע, כשננזף בידי הרב בחוג היהדות פרץ בצחוק ובערב הראשון שבו נכח במועדון 'האימפרוב' ביקש בלי בושה לעלות לבמה מיד. ילד כזה אינו נקלע להיות גאון קומדיה. זה ילד יהודי טוב שרצה הכל והגשים את שאיפותיו. מה שהוא לא אוהב זה חיבוקים, אבל דווקא את זה האריס נותן לו. •
Title: Emperor of Nothing: The Making of Larry David // Blake J. Harris { HarperCollins {570 pp
