כשהם לבושים בחליפות ובכובעים שחורים, ופושטים את בגדיהם לצלילי הניגון מההגדה של פסח 'אחד מי יודע', רקדני להקת בת-שבע יצרו כנראה את הרגע האיקוני ביותר במחול הישראלי. הקטע, שיצר אוהד נהרין עבור 'קיר' ב-1990, שולב כעבור שלוש שנים במופע 'אנאפאזה', ומאז מלווה את הלהקה בגלגוליה השונים.
צילום: אסקף
כשנבחר להשתלב בטקס 'פעמוני היובל', לציון 50 למדינה ב-1998, הוא עורר סערה: גורמים דתיים דרשו לשנות את תלבושות הרקדנים, נהרין והלהקה סירבו, וההופעה בוטלה. אבל חשיבותו של 'אחד מי יודע' לא מסתכמת בכך שהפך לסמל המאבק על חופש האמנות. מדובר בקטע מעורר מחשבה וחושים, שקשה להישאר אדישים לעוצמתו. אנחנו רגילים לצפות שוב ושוב בסרטים ובסדרות אהובים, במחזות של שייקספיר או חנוך לוין שעולים על הבמות גם עשורים אחרי שנכתבו. אבל בעולם המחול, יצירה שממשיכה למשוך קהל יותר משלושה עשורים, ושבסבבי ההופעות הקודמים שלה צפו בה יותר מ-40 אלף איש, היא מחזה נדיר.
כעת, לאחר דחייה בשל המלחמה, היא חוזרת לשישה מופעים באקספו תל אביב, החל מ-12 בדצמבר. בגרסה הנוכחית נהרין יעלה על הבמה עם 100 רקדנים ולצד אבי בללי ודני מקוב מ'נקמת הטרקטור', שילוו אותם במוזיקה חיה. כך, כמו בשלב חלוקת התא שעל שמו נקראה, גם 'אנאפאזה' ממשיכה להשתנות ולהיווצר מחדש, והיא הופכת לא רק לפיסת היסטוריה, אלא גם ליצירה חיה ונושמת.
