כשמישהו זרק לי שיהודית רביץ הפכה לימנית, או לביביסטית, או משהו שהוא לא המותג המזוהה "יהודית רביץ", לא האמנתי. "נה!", פטרתי אותו, "מאיפה הבאת את זה?"
זמן קצר אחר כך התברר שקם הדבר ונהיה, ואני ניסיתי לכעוס לרגע ועדיין לא הצלחתי, ואז נתניהו עצמו – או אחד מיועציו הסהרוריים – הוציא ציוץ שבו הודה לרביץ על תמיכתה, והייתי בטוח שעכשיו, סוף-סוף, ייצא לי הווריד, אבל הדקות והשעות נקפו, ושום דבר לא יצא לי גם מזה.
סובבים בדרכים שונות. רביץ
(שאול גולן)
אני – כמו הבחור לידי – אוהב את יהודית רביץ מאז ומתמיד, שמח תמיד ליפול על כל אחד משיריה הגדולים והפחות-גדולים, רק קולה לבדו פועל עליי כמו דגדוג בטן על חרדון – ועמדותיה הפוליטיות, בהנחה שיש כאלה, לא באמת אמורות לשנות. בדיוק כפי שלא הייתי מתחיל להקשיב לאייל גולן גם אם היה מצהיר שהוא תומך בדמוקרטים ומגיע בסופ"ש לסייע למסיק הזיתים הפלסטיני.
ועדיין, לא הצלחתי – ואני עדיין לא מצליח – להיות מנוטרל לגמרי בקשר לזה. לחתום ללא היסוס על ה"אז מה" הקולקטיבי. כי משהו שם בכל זאת זז קמעה. כי האהבה שלנו לאמנים היא ליותר משיריהם; היא לאיזה מכלול. אנחנו אוהבים אמן על מה ומי שהוא, על דימוי, ייצוג, סט ערכים רגשי ותרבותי שאמנות, כל אמנות, מייצגת שלא בנפרד מהמוצר האמנותי עצמו. יהודית רביץ היא יותר מסך המוזיקה שלה; היא סוג של השתקפות שבה אני יכול לאתר או לזהות משהו ממני, מהמקומות שמהם באתי. זה מה שהיקשרות לאמן מייצרת.
ואז רביץ משנה את דעתה. זכותה. האם משהו זז אצלי? בפרקטיקה, לא. אם מחר רביץ פותחת קופה למופע חדש, אני ראשון בתור. אבל קצת, להבדיל, עם להקות עכשוויות תומכות-פלסטין-באוטומט כמו פונטיינס די.סי, משהו בי בכל זאת מתכווץ. המוזיקה נהדרת, אבל האם לאנשים האלה יש מושג? האם אני באמת יכול לאהוב אותם ללא תנאי, והתנאי הוא שאתם ואני, אנחנו שנינו מאותו הכפר – רגשית, לפחות?
אז בסוף אני מקשיב לפונטיינס די.סי ולרביץ אפילו יותר; עם אהבה לא מתווכחים. ועדיין, זאת אהבה שמגיעה עכשיו עם מדבקה אדומה של "אי-הסכמה בכמויות גבוהות" על הקופסה. אפשר להתעלם מהמדבקה – רובנו מתעלמים, אבל היא עדיין שם. זה לא עושה הרבה בפועל; אבל, כמו ששר איש יקר אחר, בכל זאת זה צובט בלב.
