הדחליל מארץ עוץ // ל. פרנק באום } אייר: ג'ון. ר. ניל. } מאנגלית: גילי בר-הלל סמו } הוצאת עוץ } 230 עמ'
בשנת 1910, עשור אחרי ש'הקוסם מארץ עוץ' שלו ראה אור וזכה להצלחה כבירה, נדמה היה כי ל. פרנק באום מאס בדורותי וחבריה, והחליט לעשות בהם מעשה ארתור קונן דויל בהולמס ו"להשליך אותם אל מפלי הרייכנבאך": הספר השישי בסדרה, 'עיר האזמרגד של עוץ', מסתיים כשגלינדה מטילה כישוף החוסם לחלוטין את ארץ עוץ ומנתק אותה משאר העולם, ובאום מספר על פתק שקיבל מדורותי, שבו היא כותבת ששוב לא ישמע עוד דבר על ארץ עוץ, ומוסרת את אהבתה לו ולקוראים בפעם האחרונה. במשך שלוש השנים שלאחר מכן, ניסה באום את כוחו בכתיבת ספרים אחרים ואפילו בתחום הראינוע שהיה אז בחיתוליו, אולם כמו קונאן דויל, גם הוא נכנע בסופו של דבר ללחצם של הקוראים (ואולי גם של מנהל הבנק?), הקים לתחייה את גיבוריו האהובים ושב לכתוב עוד שמונה ספרי המשך בקצב קדחתני של ספר לשנה.
איור מתוך הספר: ג'ון. ר. ניל
עם זאת, באום ניסה לתפוס בכל זאת מרחק כלשהו מעוץ, וברבים מספרי ההמשך הוא מציג לקוראיו דמויות חדשות, שעלילותיהן מתרחשות לא פעם בחלקים של עוץ ששרביטה הארוך של השליטה עוּצמה אינו מגיע אליהם. אחד הספרים הללו הוא 'הדחליל מארץ עוץ', התשיעי בסדרה שראה אור ב-1915 ותורגם עתה לראשונה לעברית כחלק ממפעל התרגום המתמשך של גילי בר-הלל סמו לסדרה כולה.
לסיפור הזה מגייס באום שתי דמויות מספרים שכתב לא במסגרת סדרת עוץ (ושלא הצליחו במיוחד) — הילדה טרוֹט וקפטן ביל הזקן. השניים יוצאים לשוט בסירה ונסחפים במערבולת אל ארץ עוץ. כלומר, בערך. העלילה המרכזית מתרחשת כולה בג'ינקסלנד, שנמצאת מעבר להרים מעוץ כך שהיא מנותקת ממנה כליל, ועוסקת במאמציו של הגנן הצעיר פּוֹן לזכות באהבתה של הנסיכה גלוריה בניגוד לרצונו של מלך ג'ינקסלנד החפץ להשיא אותה לחצרוני זקן ועשיר בשם גוגלי-גו. החלטתו של באום להציב את הסיפור בטריטוריה חדשה ומנותקת מרחיקה את הקורא מהמרחבים הקלאסיים של עוץ כמו עיר הברקת או ארצות המנצ'קינים והווינקים, מה שבשילוב עם הדמויות הראשיות החדשות לגמרי לסדרה, יוצר תחושה שהקורא לא באמת חוזר לעוץ האהובה, אלא לגרסה מעט דלה ופחות קסומה שלה.
גם הדמויות המוכרות נעדרות מהסיפור כמעט לגמרי, ורק בפרק 13, כאשר מאמציהם של טרוט והקפטן לסייע לזוג הצעיר מסתבכים, מופיע סופסוף הדחליל (שעל שמו נקרא הספר!). מלבדו אף אחת מהדמויות המוכרות של עוץ איננה ממלאת כאן תפקיד משמעותי, ורק לאחר שהעלילה מגיעה לסיומה נערכת מסיבה שלתוכה באום דוחס, כמשלם מס הכרחי, את דורותי, האריה הפחדן, הקוסם עצמו, הכלב טוטו ועוד ועוד.
הספר מבוסס על אחת מהרפתקאות הראינוע של באום, 'הוד מעלתו, הדחליל מעוץ' (His Majesty, the Scarecrow of Oz), שיצא לאקרנים ב-1914. באום קיווה שהסרט יעניק דחיפה שיווקית משמעותית לספר על הדחליל שתוכנן לצאת לאור ב-1915, אולם הסרט לא הכניס די כסף לכסות את עלויות הפקתו. ייתכן שבאום היה צריך לראות בכך רמז מטרים כי הבחירה לעבד אותו לכתב לא תניב תוצאה מוצלחת במיוחד — קטעים שלמים בסיפור נדמים כאילו נועדו באמת למסך ולא לדף, עם התרחשויות תזזיתיות, פתרונות מהירים מדי או לא מקוריים (פרי שגוון אחד שלו מקטין את האוכל אותו והשני מגדיל...) ועלילה ומתח שלא מספיקים להיבנות, כמו בפרק שבו הדחליל כמעט מועלה על המוקד. גם הבחירה בסיפור אהבה לציר העלילה המרכזי מרגישה תלושה מעט ולא ממש "עוצית" באופייה, ולעיתים נדמה שלא רק טרוט מנסה לשכנע את הנסיכה כי "פון הוא לא כזאת מציאה גדולה... לא חסרים אחרים שתוכלי לאהוב", אלא גם באום עצמו רוצה לשכנע אותה בכך, כדי לסיים את העלילה במהירות האפשרית.
אמנם החן וההומור של באום עדיין ניכרים פה ושם לאורך הספר, כמו בדמותו המשעשעת של פליפּר האורק או בפרק על האיש ששכניו הגלו אותו לאי בודד בגלל שהעיר והתלונן על כל דבר, אבל קשה להם לזרוח בבלגן הכללי שהוא הספר הזה. אפשר בהחלט לראות את ההיגיון שבתרגום הספר לעברית כחלק מגוף יצירתו השלם של באום, שיש בו עליות ומורדות כמו אצל כל סופר, ועבור קוראים שאוהבים מאוד את עוץ הוא יהווה חלק בלתי נפרד מהאוסף השלם. אבל הקורא שאיננו מעריץ מושבע יכול לוותר עליו. יש לבאום סיפורים טובים ממנו. •
