חמלה // לידיה ז'ורז' } תרגום: מרים טבעון } הספריה החדשה } 422 עמ'
"נדמיין אפוא קבוצת אנשים אזוקים, כולם נידונים למוות; מדי יום נשחטים אחדים מהם לנגד עיני האחרים, והנותרים רואים את גורלם בגורל רעיהם, ומביטים זה בזה בצער ובייאוש בעודם ממתינים לתורם. זוהי תמונת המצב האנושי". הציטוט המפורסם הזה של בלז פסקל (בתרגום רמה איילון) — על המצב האנושי כמצב של המתנה חסרת אונים לביצוע גזר דין מוות — עלה בדעתי כשקראתי ברומן היפה שפרסמה הסופרת הפורטוגלית לידיה ז'ורז' ב-2022. רומן בו מספרת ז'ורז' על השנה האחרונה בחייה של מאריה אלברטה הישישה, החיה במוסד סיעודי.
האמירה של פסקל היא חלק מתפיסת העולם הנוצרית (העמוקה) שלו. לאורה חיי אדם הם דבר מה רצוף ייסורים והבל. בתיעוב ובאי-הבנה הוא מבקר את מונטיין (שקדם לו), שהעז לכתוב על חייו שלו. מה יש לכתוב על חיי אדם?! ואכן, בהינתן שעלילת החיים הראשית ידועה זה מכבר, ובעיקר מפני שאי-אפשר לעשות לסוף ההכרחי שלה ספוילר, מנקודת מבט דתית מסוימת, הספרות – בה במידה שהיא מרוכזת בחיים על פני האדמה — היא עזות פנים. החולשה של הדיסקורס הספרותי המודרני היא שהוא לא מציע פתרון טרנסצנדנטי לחיי אדם, לעומת הדיסקורס הדתי (או אף המדעי או הפסיאודו-מדעי: כפי שמוכיחים ריי קורצווייל ודומיו, התולים במדע תקוות אסכטולוגיות). בחולשה זו, לעניות דעתי, ניתן להסביר את הנהייה אחר ספרות פנטזיה, שלכאורה באה למלא את הריק הזה, אבל לאנשים חילונים, חלק ממנה (לא כולה!) הוא פשוט לא רציני, תחליף-קפה מטפיזי. לעומת זאת, החוזקה ההומניסטית של דיסקורס הספרות המודרנית בגבורתו, היא להראות, להנכיח, שיש חיים לפני המוות. גם על פי תהום, גם במוסד סיעודי; ובני האדם טורחים לרהט את ביתם גם אם הוא שרוי בלוע הארי, כדימויו הגאוני של יהודה עמיחי.
ההקדמה התיאולוגית והמטה-ספרותית הזו נוגעת ל'חמלה', כי ז'ורז', הפקחית והעמוקה, מודעת למתח שבין הספרות והדת, הספרות והמצב האנושי כשהוא ניצב על תהום סיום עלילתו. בתה של מארייה אלברטה היא סופרת, בת דמותה של לידיה ז'ורז' עצמה, כשם שמארייה היא, כנראה, בת דמותה של אמה של ז'ורז' (בסיום הרומן מציינת ז'ורז', שאמה, שנפטרה ב-2020 כמו הגיבורה, ביקשה ממנה לכתוב את הספר הזה). מארייה נוזפת בבתה על שסופי הספרים שלה אינם "טובים" ועל כך שהיא אינה כותבת על דמויות היסטוריות ידועות. לעומת זאת, אומרת לה בתה שהיא "עושה אהבה עם היקום" בספריה. כלומר, אלה ספרים שמונעים מאהבת היש. ובמרוצת הרומן, נדמה שהאם מתקרבת לתפיסתה של בתה. כשנשות חסד נוצריות הפוקדות את באי המוסד, מלמדות אותה את ספר איוב, מתווכחת מארייה גם איתן, בין היתר על הסוף של הספר. היא מעיזה להשוות בין איוב לספרי הבת שלה, ועל השוואת הדיסקורסים החצופה זועמת אחת מהנשים הנוצריות: "איך זה ייתכן? את רוצה להשוות את כתבי הקודש לספרים של הבת שלך? את כתבי הקודש הכתיב אלוהים [...] והבת שלך היא בסך-הכל סתם אשה, היא כותבת מה שעולה על דעתה, והיא עושה את זה מתוך יהירות ולצורך מסחרי, כי היא לא יודעת כלום על המסתורין העמוק של הקיום". על כך עונה האם הנאמנה: "הספרים של הבת שלי גם הם מקודשים, גם אותם מכתיב בורא עולם"!
עיקר הנחמה של הספרות — עיקר הספר במקרה הזה — הוא להראות את החיים המתפקעים שיש גם במקום שבו נראה שהכל דומם מלכת, ממתין לכיליון. במובן זה יש אכן "קדושה" בסוג הספרות הזה. וז'ורז' מצליחה למלא בעלילות את חיי הישישים. ישנם סיפורי אהבה, ישנם יחסים מורכבים עם המטפלות והמטפלים, ישנו מרד צרכנים נגד הנהלת המוסד, ישנה התפתחות במערכת היחסים בין האם לבת ועוד.
אחת הרגישויות שירשנו מהעידן הפוסט-מודרני (שבהרבה מובנים הוא מאחורינו) הוא החשדנות בכנות של יצירות שנושאות מסר חיובי או הומניסטי. אנחנו חושדים בכך שהיוצרים שלהן מבקשים את מחיאות הכפיים שלנו על רגישותם ולא מאמינים בעצמם למסרים שלהם. יותר נוח לנו, בוגרי הפוסטמודרנה המשופשפים, לקבל יצירה נטורליסטית וצורבת כמו 'בדרך אל החתולים' של קנז, שעוסקת בנושא דומה (אם כי גם בה אין רק צד קודר, למיטב זיכרוני), מאשר יצירה כמו 'חמלה', שאף שלרגע אינה קיטשית, בכל זאת יש בה צד רך ומחמם לב. לצד עיקר הטקסט, שהוא כביכול תמלול של מונולוגים שהקליטה הגיבורה בטייפ מנהלים, צורפו ברומן 38 פתקים שהם מעין שירי הייקו קטנים שכתבה האם. אלה נראו לי מיותרים, לא מספיק אמינים ותורמים לחשדות ההתייפייפות, שהיצירה אינה באמת אשמה בה, כאמור. איך אני יודע שהיא אינה אשמה בה? יש בפרוזה הזו את המקבילה שיש באמנות המשחק להבעות פנים, תנועת הגוף והאינטונציה המשוות אמינות לשחקן. אני מודה שאני עוד מחפש לאתר במדויק את המקבילה הספרותית המילולית לאלו, אבל לפחות אוכל להעיד שהיא קיימת. •
