בריאיון שערכתי בינואר השנה עם היועץ הכלכלי לשעבר לרמטכ"ל, תא"ל ד"ר גיל פנחס, שאלתי אותו על הרעיון שהעלה אז ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיונות עיתונאיים: לוותר בהדרגה על הסיוע הצבאי האמריקאי השוטף, 3.8 מיליארד דולר בשנה, החל מ-2029, ולרדת לאפס סיוע בתוך עשור. תשובתו הייתה: "ביחסינו עם ארה"ב לא הכסף הוא העיקר. ויש אופציות של רכש ביטחוני הנחוץ לנו במדינות אחרות, לעיתים יותר בזול. העיקר הוא לשמור, לחזק ולהעמיק את השותפות האסטרטגית-ביטחונית עם ארה"ב מכל הבחינות ובכל המובנים. זה חיוני וקריטי. הסיוע עצמו הרי יכול ללבוש צורות שונות ולהתבטא, למשל, בהשקעות בתעשיות ביטחוניות מקומיות, במימון תוכניות מחקר ופיתוח, באחזקת מלאים, בייצור משותף ובדרכים רבות נוספות".
עוד סיפר פנחס כי צוותים מקצועיים משתי המדינות, הכוללים יותר מ-33 איש, כבר החלו לדון בסיוע העתידי. "נושא רחב, מורכב ומשליך על העתיד", הגדיר זאת. אלא שהשיחות בין צוותי המומחים נקטעו בגלל שיחות הנפש של נתניהו עם טראמפ, שאותן ביבי שמר בסוד כמוס. כך הגענו ליום שלישי השחור השבוע, כאשר הנשיא דונלד טראמפ הטיל את הפצצה: הסיוע לישראל ייפסק בסוף השנה, הכריז, "ולא ישולם להם עוד כסף".
השותפות התהפכה על שניהם - ועלינו. טראמפ ונתניהו | צילום: עמוס בן גרשום לעמ
(עמוס בן גרשום לעמ)
כסף? איזה כסף? כמה באמת עולה הסיוע הצבאי לישראל למשלם המיסים האמריקאי? ביחס לממדי המשק והתקציב של ארה"ב, מעט מאוד. הסיוע הוא שבריר האחוז מתקציב הביטחון האמריקאי וכ-0.012% מהתוצר המקומי השנתי. סכומים בטלים בשישים מבחינת הכלכלה האמריקאית, מה גם שמערכת הביטחון שלה מפיקה תועלות רבות מההסכם עם ישראל.
ראשית, רוב כספי הסיוע חוזרים לתעשיות הביטחוניות בארה"ב ומספקים שם מקומות עבודה ורווחים נאים. שנית, הסיוע מאפשר ומממן שיתופי פעולה אמריקאיים-ישראליים נרחבים ועמוקים במחקר ביטחוני מתקדם, בטכנולוגיות חדישות, בשדרוג כלי טיס, בלוגיסטיקה, במודיעין, במוכנות למלחמות ובעיקר בפיתוח ובייצור של אמצעי הגנה אווירית, מכיפת ברזל והלאה. לפי חישובים של מכוני מחקר ביטחוני ישראליים וזרים, התועלות שהפיקה ארה"ב ממזכר ההבנות של הנשיא ברק אובמה על הסיוע הצבאי לישראל עולות פי כמה וכמה על סכומי הסיוע, וחסכו לה מיליארדים על גבי מיליארדים.
בקצרה, לא הכסף ולא התחשיב הכלכלי עמדו מאחורי הצהרתו הפומבית של טראמפ, אלא הפוליטיקה. טראמפ קיווה שהודעתו על הפסקת הסיוע לישראל תמריץ את המתלבטים להצביע למועמדים הרפובליקנים לקונגרס. בפועל קרה ההפך: טראמפ נתפס כנכנע לקיצונים, ובכך רק חיזק אותם.
גורם ביטחוני ישראלי בכיר אומר: "ממילא העובדות והמספרים כבר לא יעזרו בכלום. ישראל הייתה צריכה לנפנף בהם בריש גלי במרוצת השנה שחלפה, והיא לא עשתה זאת. שתקנו כי סמכנו על יחסי ביבי-טראמפ. עכשיו, אחרי שחלקים גדולים בדעת הקהל קנו את הבלוף על נטל כבד של הסיוע על כיסו של האמריקאי הממוצע, אנחנו מעריכים שהפסקתו בלתי נמנעת. השאלה רק ממתי, באיזה קצב ובאילו תחומים. על ממשלת ישראל לעמוד לפחות על מימוש מלוא ההתחייבות של הנשיא אובמה, יש רציפות מובנית להתחייבויות נשיאותיות, ולהתמקד במה שיקרה אחרי סוף 2028. לא הדולרים הכי חשובים. הברית הבלתי כתובה, המאפשרת גישה לאמצעי הלחימה וההגנה האמריקאיים המתקדמים ביותר, היא החשובה, המכרעת".
מבחינת תקציב הביטחון הישראלי, מיליארדי הדולרים של הסיוע בהחלט יחסרו. ושלא יספרו לנו על "שמחת השחרור מתלות בארה"ב". להד"ם. במערכת הביטחון ובמשרד האוצר בוכים, לא שמחים. הבעיה אינה מחסור במטבע חוץ: לישראל יתרות מט"ח בהיקף של כ-237 מיליארד דולר, והמשק יכול לספוג הוצאה שנתית נוספת של 3.8 מיליארד דולר. הבעיה תקציבית: כ-12 מיליארד שקל, סכום הסיוע השנתי בתרגום לשקלים, הם סכום בסדר גודל של כחצי אחוז מהתוצר המקומי השנתי של ישראל. אבל "במצטבר על פני עשור זהו חור תקציבי גדול מאוד שחובה לכסותו. הידוק חגורה יהיה לכן הכרחי: נשלם יותר מיסים, ונקבל פחות שירותים ציבוריים. תשכחו מהמטרו, מפעוטונים חינם, מהפחתת מע"מ", קובע כלכלן בכיר באוצר.
עוד קודם תידרש ממשלת ישראל לפתור מול ארה"ב את הפלונטר של הסיוע הצבאי לשנות התקציב 2027 ו-2028, בסך כולל של 7.6 מיליארד דולר: האם יועבר במלואו, או שייפסק כליל בתוך חודשיים? חוזים לרכש צבאי אמריקאי, ובמיוחד למטוסי קרב חדשים, לא רק נחתמו, אלא גם שולמו בחלקם באמצעות כספי הסיוע. "כל שרשרת האספקה הצבאית שלנו עלולה להיקרע באחת", מזהירים בצה"ל.
במטכ"ל מרגישים מתוסכלים, מגששים באפלה ומעלים שאלות נוקבות שנותרות ללא מענה. נתניהו (ראש הממשלה, זוכרים?) בורח מכל התייחסות לנושא; בצלאל סמוטריץ' (שר האוצר, זוכרים?) ממלא את פיו מים; פרופ' אבי שמחון (ראש המועצה הלאומית לכלכלה, זוכרים?) לא מדבר; וישראל כ"ץ (שר הביטחון, זוכרים?) בכלל נעלם מהשטח. נראה שאת כולם בלעה האדמה הרועדת תחת רגליהם.
חטא השיסוי והשחיתות
היקף הסיוע הצבאי השנתי לישראל לא היה הבלוף היחיד שהבוחרים האמריקאים קנו. הם קנו גם את הטענות על אינפלציית מזון מטורפת ועל פגיעה קשה של המלחמה באיראן ברמת חייהם, על אף ששתיהן שגויות. התייקרות המזון בארה"ב במרוצת השנה שחלפה הייתה מרוסנת מאוד, 1.8% בלבד. ארה"ב היא יצואנית ענק של נפט וגז טבעי, וכלכלתה הרוויחה ממחיריהם הגבוהים בעקבות המלחמה נגד איראן, ועוד קודם בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה. המשק האמריקאי המשיך לצמוח, ואף האיץ ברבעון השלישי. רחוק ממשבר.
מה, אם כן, הניע את הבוחרים להעניש בהמוניהם את המפלגה הרפובליקנית? יורשה לי להביא, בתרגום חופשי, את דבריו של פרופ' פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה ויהודי אמריקאי דמוקרטי מתון, בטור אישי נוקב שהעלה באתר שלו למחרת הבחירות, תחת הכותרת "זו לא הייתה רק הכלכלה, טמבל".
לדברי קרוגמן, המוני אמריקאים אישרו בהצבעתם את אמונתם בערכי היסוד של האומה האמריקאית ודחו מכל וכל את הטראמפיזם ואת התפיסה שלפיה ממשל מושחת עד העצם, המפיץ שנאה ושסע, יכול לשלוט בהם. עשרות מיליוני הבוחרים לקונגרס הבהירו שהפשיזם לא רצוי בארצם, וסותר את מערכת הערכים שלהם. בשורה חשובה גם לנו.
בחזרה לממשל צבאי?
הצעירים לא יודעים, והמבוגרים לא זוכרים: מ-1948 ועד ביטולו בידי ראש הממשלה לוי אשכול ב-1966, התקיים בישראל ממשל צבאי על האוכלוסייה הערבית. ממשלות מפא"י הטילו אותו מכוח תקנות ההגנה לשעת חירום. הוא כלל פיקוח הדוק של צה"ל ושב"כ על חיי האוכלוסייה הערבית, לצד איסורי תנועה, הגבלות תעסוקה, פגיעה בחופש ההתארגנות והביטוי ומעצרים שרירותיים.
הממשל הצבאי גם בלם במשך תקופה ארוכה השקעות בפיתוח הכלכלי והחברתי ובמערכת החינוך במגזר הערבי. ההזנחה המכוונת הזאת משפיעה לרעה על המשק הישראלי עד היום. לאזרחים הערבים אומנם הותר להצביע לכנסת, אך חופש ההתארגנות הפוליטית שלהם הוגבל.
המתבונן בסערה סביב שיעורי ההצבעה הגבוהים במגזר הערבי בבחירות לכנסת, סערה שנתניהו מלבה בציניות, אינו יכול שלא לחשוש שפוליטיקאים לא מעטים, ולא שוליים, חולמים על חידוש הממשל הצבאי, מקווים לו ואפשר שגם דוחפים אליו. ליתר דיוק, לממשל שב"כי. לא יקרה. התוצאה תהיה בחירות חוזרות שבהן יזכו המפלגות הערביות ב-22 עד 24 מנדטים.
