ימי המשא ומתן הקואליציוני של בחירות 2026 הם בסבירות לא מבוטלת הימים הראשונים של קמפיין בחירות 2027. אין ממשלה בלי הפרת הבטחות, אבל עלולה להיות הפרת הבטחות בלי ממשלה, באופן שיתנקם בפוליטיקאים באביב הקרוב. נתניהו כבר עמוק בקמפיין: הוא מנסה לגבות מגוש השינוי מחיר ציבורי על מהלכים שעדיין לא עשו; מזהיר מפני ממשלה עם הערבים, לועג לממשלה עם חרדים, אבל בינתיים לא מציע אחדות.
בגוש השינוי הפנימו שיצטרכו להפר לפחות הבטחה אחת. הבעיה רק איזו: לדמוקרטים הכי חשוב להרחיק את נתניהו. הם רוצים שת"פ עם הערבים מלכתחילה, ויסכימו לשת"פ עם החרדים בדיעבד. אצל ליברמן הכי חשוב לא להישען על הערבים, ואחר כך, ברמות שונות, התיעוב לחרדים ולנתניהו. מבחינת בנט, החרדים הם הפסולים מכולם. אצל איזנקוט המטרה העיקרית היא לתפוס את השלטון. הוא דיבר מראש על ממשלת מיעוט ציונית, אבל המספרים קשים ושותפיו לא בעניין: ליברמן יירט את הממשלה עם הערבים, בנט לא קיפל את הדגל בעניין החרדים.
ערב הבחירות, המערכה על המנדט להרכבת הממשלה סומנה כאתגר המרכזי של איזנקוט. בדיעבד, היא הוכרעה ללא קרב. זה לא בהכרח סימן טוב מבחינתו. אם בנט וליברמן מיהרו להמליץ עליו ללא תנאי זה לא כי הם חושבים שיצליח, אלא מאפשרים לו לנסות ולהיכשל. יש מי שייעץ לאיזנקוט לשחרר את המנדט לנתניהו באותו נימוק, מתוך הנחה סבירה שהראשון שינסה הוא הראשון שייכשל ורק אז ייפתחו אופציות. אבל איזנקוט מעדיף לנסות. הוא חושב שיש בהילות.
הערעור על לגיטימיות הבחירות מצד הליכוד ותרחיש אפשרי של מערכה עם איראן בשבועות הקרובים שיכנעו אותו שאין לו חודש וחצי לשבת בצד. הוא ינסה להחליף את יושב ראש הכנסת כבר השבוע. חבריו לגוש מוכנים למהלך, אבל עוד לא הושגה הסכמה מי יהיה היו"ר. בהנחה הסבירה שיקבל גם את המנדט מהנשיא, המשמעות היא שליטה אופוזיציונית בוועדה המסדרת ובכנסת. יעמדו לרשותו עד 42 ימים שבהם יוכל להתחיל בחקיקה שתלחיץ את נתניהו. גם מבקר המדינה הבא כנראה ייבחר בפרק הזמן הזה.
בניגוד להרכבת הממשלה, למהלכים פרלמנטריים עם הערבים יש תקדים מתוצרת הליכוד: ב-2019 פורסם דיל עם רע"מ על בחירת אנגלמן למבקר, ב-2021 הליכוד הקים לרע"מ ועדה מיוחדת למגזר הערבי במסגרת דיל על השליטה בכנסת. אבל אחרי כמה מהלומות פרלמנטריות, ואם הליכוד לא ישקול אחדות, מה בעצם יש לאיזנקוט? הוא רצה ממשלת מיעוט שתורחב בהמשך. חבריו לגוש לא ייתנו לו. זה מעגל שוטה שבו החשש מבחירות נוספות יגלגל אותנו לבחירות נוספות. במקרה כזה, הוא במצב קשה מהאחרים: ליברמן ירוץ על זה שמנע ממשלה עם ערבים, בנט על הקמפיין נגד החרדים, כשהפעם יתבע להנהיג את הגוש בנוסח הונגריה. מה יהיה הסיפור של איזנקוט? את התשובה אפשר למצוא אולי בשינוי סמנטי קל שנרשם בהודעות של מפלגת ישר. את הנוסח "ממשלת גיוס ציונית" מחליפה ההבטחה ל"ממשלת חירום". מי ששוחחו איתו השבוע מצאו אותו במצב רוח עקשן. נחוש. רחוק ממחשבות אחדות נוסח גנץ.
מקובל לחשוב שההשראה של איזנקוט היא בן-גוריון. הוא מדבר עליו בלי סוף. אבל את המודל המעשי שלו לראשות הממשלה למד דווקא אצל אריק שרון. איזנקוט היה המזכיר הצבאי שלו. שם התקבעו אצלו הדמות והסגנון. יש מי שמציע לאיזנקוט לחקות אותו: בהצבעה על ההתנתקות – כשבליכוד התרקם פוטש, וספק אם היה רוב בהצבעה – שרון ישב שש שעות במליאה. חשוף, מצולם, לא בחדרי חדרים ולא בניסיונות לשכנע. גם שם לא היה ברור אם יש רוב, גם אז היו דיונים האם המהלך יעבור באצבעות הערבים. אבל שרון לא מיצמץ. בסוף נתניהו נכנס למליאה והצביע בעד. ההצבעה עברה. זה המודל האפשרי גם הפעם: להציג לכנסת ממשלת חירום צרה. מי בעד ומי נגד. בלי מו"מ קואליציוני ובלי להבטיח כלום. זה מהלך כוחני ומסוכן מאוד. לא בטוח שיצליח. כדי לנצח צריך אחד משניים: או שרע"מ תתמוך אקטיבית, או שגם יהדות התורה, בהמשך לקו הניטרלי שהציגה אצל הנשיא, פשוט לא תגיע למליאה כמו המפלגות הערביות. אז יש 46:48. רוב ציוני דחוק לאיזנקוט, בתנאי שליברמן לא יתנגד בהצבעה שבסופה נתניהו עשוי לעזוב את לשכת ראש הממשלה. זה יספיק לתפוס את השלטון ברוב יהודי צר תוך הבטחה שזה זמני, להקים ועדת חקירה ממלכתית ומהעמדה הזאת, להגיע לבחירות הבאות.
בנימין נתניהו
בלי ביבי ובלי טיבי
כעומק ההבטחות שליברמן כובל בהן את עצמו, כך עשוי להיות גובה התמורה שידרוש כדי להפר אותן. זו המשוואה שכדאי לזכור כשבוחנים את חידוש הנדרים שלו אחרי הבחירות שלא לשבת עם הערבים בכל מצב. החרך הצר שהשאיר לחרדים, במשתמע, משאיר בתודעה את התרחיש שבו איווט מבקש את ראשות הממשלה לעצמו בתמורה להסכמה לשבת גם עם החרדים, או בתרחיש מתון יותר: יאפשר לאיזנקוט ממשלה כזאת. אלא שלא מספיק לשאול מה ליברמן יסכים לעשות. צריך לשאול גם אם החרדים יסכימו. יעקב אשר ישמח מאוד. גם גולדקנופף. מתוך שבעה ח"כים ביהדות התורה, לפחות חמישה בשלים למהלך כזה. אבל דרעי לא מעוניין להיות חתום על הפלת נתניהו. אפילו הפיתוי של ראש ממשלה מרוקאי ראשון לא מדבר אליו בינתיים. גם בנט, כך נראה, לא יאפשר את ממשלת המשרתים והמשתמטים. השבוע חזר על הבטחותיו ל"מהפכת המשרתים". הוא לא בפרונט, אבל מכל הבטחות הבחירות שלו, את החרדים סימן כנושא הליבתי מכולם.
אביגדור ליברמן
אז למה בכל זאת מדברים על זה? כי על הנייר, זו יכולה להיות ממשלה מפתה: 48 חברי גוש השינוי בתוספת 13 הח"כים החרדים, שווים קואליציה של 61 חברי כנסת יהודים. בלי ביבי ובלי טיבי, אבל היא תיהנה משולי ביטחון רחבים, כרית מפנקת של 19 ח"כים שישמחו בהחלפת השלטון. כלומר – קואליציה אפקטיבית של עד 80.
מי שילך למהלך כזה יגלה שזה כיף אולי לשלוש שעות ואחריהן כאב ראש בלתי נסבל. ממשלה בין גולדקנופף ליונתן שלו. בין ש"ס למרצ. המבחן האמיתי יהיה בתקציב ובכל חקיקה ליברלית. איך מחזיקים יחד את אגודת ישראל ומרצ, את ההבטחות למשרתים ואת הדרישות החרדיות? התקדים של ממשלת ברק, עם משבר המשחן בשבת והעימותים בין יוסי שריד לאלי ישי, מזכיר שהרוב בהצבעת האמון הוא רק ההתחלה. ואם כבר זיכרונות משנות ה-90, גם תרחיש בנוסח התרגיל המסריח עוד אפשרי. אפילו אם החרדים יבטיחו לאיזנקוט ממשלה, השאלה אם יגיעו להצבעה. השבוע ייעצו לו להיות רבין ולא גנץ. אבל הוא עלול לסיים שמעון פרס.
אריה דרעי
(אלכס קולומויסקי)
חבל על החבל
מי מהקוראים שמחזיק במנהג המבורך של שנת צהריים ונפל לשנ"צ ארוך במיוחד ביום רביעי, אולי פיספס את הדרמה בש"ס. בתחילתה של הסייסטה, דרעי עוד היה יו"ר ש"ס. ולמעשה, גם בסופה. רק באמצע, חלום בלהות של צהרי היום. ש"ס הכחישה בהודעה רשמית את הדיווחים שדרעי מבקש לפרוש. לא חלפו שעות והנה עוד הודעה מאותה דוברות: מועצת החכמים דוחה את בקשת ההתפטרות שלכאורה לא הוגשה מעולם. דרעי גילה בשלב די מוקדם שאין קהל בהצגה. התקשורת לא סערה מהאפשרות שהפוליטיקאי הוותיק יפרוש. עדר הצלמים הקבוע כבר לא התכנס מתחת לביתו. אפילו הרבנים פיהקו.
זה כבר ריטואל קבוע. כך היה אחרי פרסום הקלטת של הרב עובדיה נגדו ב-2014. הוא התפטר, הרבנים עלו אליו, ביקשו, והוא "קיבל עליו את הדין". ושוב, כשנפתחה החקירה ב-2017, הרבנים נקראו לעלות לרגל ליו"ר המפלגה המוכה. וב-2023, כשבית המשפט קבע שלא יוכל לכהן כשר ונדרש לתנחומים ותחנונים.
ביום הבחירות דרעי בכה ברדיו החרדי כדי לעודד הצבעה. במוצאי הבחירות ייתכן שלא היה צורך בבצל. דרעי ביטל באופן תקדימי את אירוע הבחירות עם הפעילים. זה הסגיר את מצב הרוח החדש ואת ההבנה שגם אם המדגמים טועים, במספרים הנמוכים של ש"ס הם דווקא פוגעים בול. מאז דיווחו המעטים שנפגשו איתו בימי ההסתגרות על מצבי רוח מתחלפים. דיכאון, חרדה, רחמים עצמיים. דרעי ניסה לארגן מצעד תנחומים כבר ביום הראשון, אבל ההנהגה הרוחנית נשארה בבית. לקראת שבת היה מי שניסה להחתים את רבני המגזר על מכתב חיזוק. גם זה לא צלח. אז דרעי הסלים: הוא כביכול הניח על עצמו חבל תלייה פוליטי, אבל בעצם דרש מהרבנים חבל הצלה. הוא מציע את ראשו כדי לראות כמה מהר יחלצו אותו הפעם. זה הסתיים בשיחת טלפון של המועצת.
ש"ס היא המפלגה שנחתכה באופן החריף ביותר בגוש נתניהו. בכל מדד אפשרי: מספר המנדטים, המצביעים. יהדות התורה גדולה ממנה. מאז בחירות 92', ש"ס לא הייתה בכזה שפל. אז שישה מנדטים היו הישג של יו"ר צעיר ומבטיח. היום הם נתון מביך לפוליטיקאי ותיק מדי. דרעי לא הופיע על השלטים בקמפיין הזה, אבל הכישלון עליו: הספליט האכזרי סביב הגיוס הוא לב הבעיה; המצביעים המסורתיים מיצו את הגישה הקיצונית נגד הצבא. המצביעים החרדים לא הבינו את החיזור המלאכותי אחרי החיילים בקמפיין.
מלבד זה, יש את כל מחלקות הרקע של מפלגה בגיל מתקדם: מה שהייתה תנועה חברתית מהפכנית, הפכה לחברה משפחתית. לש"ס היה תפקיד לא מבוטל בישראליות. היא הייתה קול של אנשים. עכשיו היא קולו של אדם אחד. ההנהגה הרוחנית מבוזרת ומתומרנת. תפקידה היחיד הוא באירועי הצדעה למנהיג.
גם אם דרעי יעזוב את הכנסת, זה מטעמי נוחות: כבר זמן שהוא לא ממש מוצא את עצמו במסדרונות. כשש"ס בממשלה הוא לא שר, וכשהיא אולי סיעת אופוזיציה הוא מעדיף לא להיות בכנסת. זה לא שהנוכחות שלו במשכן הייתה מורגשת בקדנציה האחרונה, אבל הוא לא יוותר על השליטה. הוא האיש שתמיד פורש. גם במשבר הבא.
נועם סולברג
(שלו שלום)
הניצבים של סולברג
הפריים המשולש של סולברג, זיני מימינו, תרתי משמע, בהרב-מיארה משמאלו, גם כן באופן רב-משמעי, היה רגע יפה ומבהיל. זו הייתה ממשלת אחדות של הפקידים; טריומווירט שאמור לנקז אליו קונצנזוס ציבורי נרחב; שמסגיר את העובדה שהימין לא מאמין ליועמ"שית, השמאל חושד בראש השב"כ, ויו"ר ועדת הבחירות, ביניהם, מנסה לתמרן. שש שעות של ויכוחים וניסוחים קדמו למעמד הזה, ובסופן סולברג הקריא הצהרה מדודה מטלפרומפטר. זיני וגלי היו רק ניצבים. יו"ר ועדת הבחירות הבין את השימוש שנעשה במכתב שבו הורה על חקירת החשדות, וניסה לתקן: הוא התלבט בין תגובה מהירה למהלך מתואם של קונצנזוס – ובחר באפשרות השנייה. זה לקח זמן. יותר מדי זמן.
זיני טוען שקושרים את ידיו, אצל היועמ"שית טוענים שהוא זה שמורח את ההתקדמות. סולברג מפגין אמון פומבי בשניהם, אבל סבלנותו מתקצרת.
גורם ששוחח עם שניהם באריכות התרשם שהפער בין הצדדים, ששיאו בחילופי האשמות חזיתיים, פחות רחב ממה שנדמה: כולם מסכימים שכרגע אין ראיות אלא רק קצות חוט מודיעיניים. הוויכוח הוא מה אפשר לעשות כדי לתרגם את המודיעין לראיות. בשב"כ לא ביקשו לזמן את ראשי המפלגות הערביות לחקירה במרתף, אלא להפעיל אמצעים מסוימים על סביבתם. הדיון הוא מתי מותר להפעיל אמצעי חקירה, מאיזה סוג וכנגד מי. כשמדובר בח״כים ובעוזריהם, הייעוץ המשפטי נוקט קו לחומרה. בניגוד לחקירות שב"כ רגילות, שעוסקות בסיכול טרור ולכן האמצעים בהן לא מוגבלים, הפעם זו חקירה מסוג אחר. אבל זו תהיה טעות להתייחס אליה כחקירה פלילית בלבד. לא בכדי השמירה על סדרי המשטר הדמוקרטי מסורה לידי שב"כ על אמצעיו המיוחדים.
יש פער מטריד בין היקף ההשפעה הנטען, על אלפי משוחדים, לעוצמת הראיות בינתיים. אם זה היה מהלך שהניע אנשים רבים, לכאורה לא מסובך להוכיח. אם השפיע על מעטים, אז בכל מקרה לא ישפיע על התוצאה הסופית. גם אם חלק מהחשדות יאומתו ואכן היו המרצה ממומנת או שוחד של בוחרים סולברג כבר הבהיר כי הבחירות בכללותן לא ייפסלו. התרופה יכולה להיות ענישה קשה למשחדים, ואולי גם פסילת קלפיות מסוימות אם יוכח שהיו בהן משוחדים. בדרך כלל, פסילה כזאת מאפשרת גם הצבעה חוזרת, כך שספק אם בשורה התחתונה ייגרעו אלפי קולות באופן שישפיע על חלוקת המנדטים. אבל הנזק כבר נעשה: החקירה נועדה לשמור על טוהר הבחירות, אבל בגלל שרשרת טעויות מקצועיות של ראש השב"כ היא הפכה כלי מרכזי במאמץ לקעקע את הלגיטימיות שלהן. בשב"כ היו קוראים לזה סוכן משוטה.
