מצביעי גוש השינוי, עבדכם הנאמן ביניהם, מביטים בימים הללו בראשי הגוש, ולא מאמינים למראה עיניהם. מה קורה לכם? על מה אתם רבים? אנחנו זקוקים לבשורה. אנחנו זקוקים לשינוי. והוא יכול להתחיל עם הצעד הקטן, והמאוד-חשוב, של החלפת יו"ר הכנסת. ועל זה אתם לא מסוגלים להסכים? אתם אמיתיים? הפוליטיקות הקטנות שלכם לא מעניינות אף אחד. הן כל כך לא חשובות. תיכנסו לחדר ואל תצאו עד שייצא עשן לבן. תעשו הגרלה. לכו לבורר. אבל תעשו משהו. ישראל זקוקה לשינוי. ומהר. אז נא להתעורר.
ישראל זקוקה לשינוי גם משום שהשינוי בדעת הקהל במערב בכלל, ובארה"ב בפרט, הוא איום אסטרטגי על ישראל. ההודעה הדרמטית של טראמפ על הפסקת הסיוע, דווקא ביום בחירות האמצע, היא לא פועל יוצא של תיאום עם ישראל, כשם שההודעה הקודמת של נתניהו, בריאיון ל"אקונומיסט" מינואר השנה, על הפסקה הדרגתית של הסיוע, לא נבעה מטעמי נדיבות ועוצמה כלכלית. זו דעת הקהל בארה"ב שהובילה לשינוי הזה. זה הקמפיין המרושע, האנטישמי, של משפיענים כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס. ודעת הקהל השתנתה לא רק בגלל השפעת התעמולה הקטארית אלא גם בגלל האסטרטגיה הכושלת של ממשלת ארבע השנים האחרונות.
גלריה
איזנקוט. אנחנו זקוקים למפנה, ואנחנו זקוקים למדינאי בראשות המדינה. איזנקוט מתבקש להוכיח שהוא האיש | צילום: זיו קורן
(ziv koren, Ziv Koren)
ישראל היא היום המותג השלילי ביותר בשיח האמריקאי, ונתניהו עצמו הוא משקולת על צווארה של ישראל. סגן הנשיא ואנס, כבר הודיע ביום רביעי שתוצאות הבחירות מעידות על רצונם של הבוחרים בשינוי במערכת היחסים עם ישראל. ואנס אומר במילים אחרות את מה שקרלסון אומר. ואצלנו מתקשים לראות את הצונאמי. קשה לכתוב את המילים הללו, אבל הן צריכות להיאמר: ראש ממשלת ישראל, הוא עצמו, מהווה סכנה קיומית לישראל. משום שאם חלילה הוא יישאר ראש ממשלה, איום הסנקציות יקרום עור וגידים. סנקציות זה אמברגו על משלוחי נשק. ואמברגו הוא פגיעה אנושה בצה"ל.
המסר הזה קשה לעיכול. וגם הפוליטיקאים מזלזלים בו. מיוחסת לו בטעות אג'נדה פוליטית, למרות שמעבירים אותו התומכים המובהקים ביותר בישראל וגם בנתניהו עצמו, כמו, למשל, מארק דובוביץ, מנכ"ל מכון המחקר FDD, מאדריכלי הסנקציות נגד איראן. "חוק ה-7" שקובע שיש צורך להיחשף בין 5 ל-7 פעמים למסר מסוים כדי שייקלט, כבר לא מספיק. מסר מדיני על איום אסטרטגי הוא הרבה יותר קשה לעיכול ולכן יש צורך ב"חוק ה-70".
בדבר אחד נתניהו צדק. הסנקציות הקשות בדרך. בשלב הראשון מאירופה. הן התעכבו בהמתנה לבחירות בישראל, ועכשיו בהמתנה להקמת ממשלה. האיום בסנקציות על ישראל לא נובע מהטענות על ג'נוסייד. לפחות בכל הקשור לאירופה - הוא נובע ממעשי החוליגנים, הטרור היהודי, שממשלת נתניהו לא פעלה נגדו בנחרצות, וכן מהמשך הבנייה בכלל, וההחלטה על בנייה ב-E1 בפרט.
לקראת שיתוק פיננסי
ודווקא על הרקע הזה, השתיקה של איזנקוט קצת מוזרה. אוהדי ישראל מחכים לבשורה. מדינות אירופה בהמתנה. היד על ההדק, הן רוצות שינוי. העניין הוא לא אם הן צודקות. העניין הוא שאיום הסנקציות, כפי שתיאר נתניהו – שהוא עצמו הוביל אותנו אליהן - הוא ממשי. זה לא יישאר בתחום "מוצרים מההתנחלויות", וגם לא בסנקציות אישיות נגד בודדים. זה יתרחב למוסדות פיננסיים, ששם מתנהלים הכספים של מפעלים מההתנחלויות. זה עלול להוביל לשיתוק המערכת הבנקאית.
שונאי ישראל ישמחו אם לא יהיה שינוי. הם רוצים סנקציות. ולכן הם רוצים את נתניהו בשלטון. לעומת זאת, אוהדי ישראל, יהודים ולא יהודים, ממתינים לבשורת השינוי. אבל איזנקוט שומר על שתיקה. במקום להתייצב למסיבת עיתונאים שאליה תוזמן התקשורת הבינלאומית, ולהכריז על שינוי, על הושטת יד לשלום, על יד קשה נגד הטרור היהודי – הוא פירסם פוסט ברשת X, שיש בו מקצת מהדברים המתבקשים, אבל ספק אם מישהו בצמרת המדינות במערב יודע עליו. ככל שחיפשתי, בכלי תקשורת מובילים בעולם לא היה לו שום אזכור.
ואנס. בדיוק כמו קרלסון
(TIERNEY L CROSS, AFP)
מר איזנקוט, הבחירות הסתיימו. אתה המועמד המוביל לראשות ממשלה. חורשי הרעות לא ימתינו יותר מדי. כדי לעצור את רוע הגזירות אתה לא יכול להסתפק בפוסט ברשתות החברתיות. אתה עדיין לא טראמפ. אתה חייב להשמיע חזון ישראלי שמבוסס על העמדות שלך ושל גוש השינוי. זה אומר חזון ציוני, דמוקרטי וליברלי, עם קריאה לשלום ולנורמליזציה עם מדינות האזור, וסוף לחזון של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ'. אתה לא רק פוליטיקאי שעסוק בפלונטר הקואליציוני. אתה המנהיג הבלתי מוכתר של רוב חברי הכנסת הנכנסת. אז למה אתה מחכה?
בחירות האמצע שהתקיימו השבוע בארה"ב העבירו את הרוב בקונגרס, גם בסנאט וגם בבית הנבחרים, לשליטת הדמוקרטים. "עונש אמצע הכהונה" כזה קרה מאז 1946 18 פעמים מתוך 20 בבית הנבחרים, ו-13 מתוך 20 בסנאט. ישראל לא הייתה במוקד הבחירות, אבל נדמה שהסיוע לישראל היה קלף שמועמדים שונאי ישראל, כמו עבדול אל-סייד ממישיגן, שנבחר לסנאט, השתמשו בו ללא הפסקה.
הטענות שהושמעו בעניין הזה הן דמגוגיה מרושעת. משום שהסיוע לישראל הוא 0.05 אחוז, חצי פרומיל, מהתקציב השנתי של ארה"ב, וכ-5 אחוז מכלל סיוע החוץ. זה מה שמשפיע על הכלכלה האמריקאית? וזה בעצם הרבה פחות, משום שישראל חייבת להשתמש ברוב התקציב כדי לקנות ציוד בארה"ב עצמה.
אנחנו זקוקים למִפנה. השינוי לרעה התחולל בעיקר בשלוש השנים האחרונות. שלוש שנים של מדיניות חכמה יכולות לשנות את הכיוון. כל זמן שהפלסטינים נתפסו כסרבנים, והם אכן היו סרבנים, דעת הקהל הייתה ברובה פרו-ישראלית. ככל שהישראלים נתפסים כסרבנים – וזה היה המסר של הקואליציה היוצאת – הפלסטינים נתפסים כצודקים. מה הבעיה, לעזאזל, לחזור למצב שבו ישראל מושיטה יד לשלום? מה הבעיה להכריז על הקפאת הבנייה של חוות, מאחזים והתנחלויות. הרי זה בדיוק מה שנתניהו עצמו הכריז, וזו הייתה התחייבות של ישראל. אז מה הבעיה? אנחנו זקוקים למדינאי בראשות המדינה. אנחנו זקוקים לאסטרטג. איזנקוט מתבקש להוכיח שהוא האיש.
דרעי. גורם שלילי
(אוהד צויגנברג, )
אריה בסוגר
אריה דרעי נעלם מאז הבחירות. לפחות עד לכתיבת שורות אלה. הוא פגוע. המפלגה שלו התרסקה. כך שצריך לדייק. הוא לא פגוע. הוא פגע. הוא אחד מגורמי השינוי השליליים ביותר בחברה הישראלית. ש"ס הייתה יכולה להיות מובילת הדגל של היהדות המסורתית המזרחית והמתונה. אלטרנטיבה לחרדיות האשכנזית המתבדלת. הרי רוב מצביעי ש"ס, לפחות בסיבובי הבחירות לאחר הקמתה, היו מזרחים דתיים ומסורתיים ששירתו בצה"ל. אבל ש"ס הלכה לכיוון אחר. יותר חרדית מהחרדים. מדי שנה היא צירפה עוד אלפי צעירים למעגל המשתמטים. שינוי מוחלט מש"ס המקורית.
ש"ס לא החזירה עטרה ליושנה. היא החזירה עטרה לליטא. דרעי עצמו, האיש עם המושב הקבוע בקבינט המצומצם, הצהיר ש"שחלילה לא יעלה על דעת של אף אחד מכאן - אולי צריך לתרום חלילה וחס". לשמוע ולא להאמין. זקן מועצת חכמי התורה של ש"ס, הרב משה מאיה, הלך צעד קדימה והצהיר קצת לפני הבחירות שהוא מגדיר את עצמו "אנטי-ציוני". הוא גם הודיע שהוא מתכוון "להקים גוש אנטי-ציוני". הוא לא הסתפק בהשפעה חרדית אלא הזהיר שמי שמצביע לליכוד "אין לו חלק בעולם הבא". בנאום הבא הוא יספר שגם לא יחכו לו שם 72 בתולות.
זה לא רק שש"ס לא ייצגה את המזרחים או את החלשים. היא הייתה האויבת שלהם. היא לא יזמה אף שינוי חברתי. היא רק חסמה. אפילו בחוק הדיור הציבורי, שהיה מסייע קצת לחלשים ביותר – היא לא תמכה. אז אין צורך להזיל דמעה. ישראל תהיה יהודית יותר, חזקה יותר, ציונית יותר – אם ש"ס תיעלם מהמפה. תהיה הקואליציה שתקום אשר תהיה - זו הזדמנות היסטורית להפסיק את הזרמת המיליארדים למפלגות לעידוד ההשתמטות והאנטי-ציונות. אסור לוותר עליה.
מילים הורגות
ישראל היא כנראה אחד המקומות היחידים, לפחות בין מדינות המערב, שבהן אפשר להשמיע קללות מהסוג הבזוי ביותר – ועדיין להיחשב לפעיל בכיר במפלגת שלטון, ולזכות בחיבוקים ובקילוסים מפוליטיקאים בכירים. פעיל הליכוד, איציק זרקא, צווח פעם בהפגנה "אשכנזים שתישרפו בגיהינום, אני גאה על 6 מיליון שנשרפו", ובית הדין של הליכוד החזיר אותו למפלגה.
זה מעניין, משום שלפני שנגיע לצווחות שנשמעו השבוע בישראל, הן מושמעות על ידי אנטישמים ברחבי העולם. ככל שידו של המחקר מגעת, זה התחיל ב-2006 על ידי אוהדי כדורגל בהולנד, שפצחו בקריאות: "חמאס, חמאס, יהודים לתאי הגז". בית משפט בהולנד הטיל על אחד הצווחנים 80 שעות עבודות שירות. הקריאות התפשטו אל מעבר למגרשי הספורט. הן מושמעות בהפגנות אנטישמיות נגד ישראל.
והן מגיעות גם לישראל. השבוע צווח מפגין, איש ימין, נגד מפגינים שקראו להקמת ממשלת שינוי: "אתם האויבים הראשונים שנשלח אותכם רחוק רחוק – לבירקנאו, לאושוויץ. נקים לכם את סוביבור בחזרה". ומפגין אחר, מאותו אזור חיוג, ואב שכול בעצמו, צעק מול ביתו של איזנקוט: "בוגד, רצחת את הבן שלך" (והתנצל מאוחר יותר).
מילים מובילות למעשים. אין צורך להמתין לרצח הבא. ונדמה שכל מה שלמדנו על חופש הביטוי צריך לעבור רענון. עבר זמנו של המבחן הישן, משנת 1953, שקבע השופט שמעון אגרנט, שלפיו אפשר להגביל ביטוי רק כאשר מתקיימת ודאות קרובה שהביטוי יגרום לפגיעה ממשית, רצינית וחמורה באינטרס ציבורי מוגן. לפי המבחן הזה גם הצווחות "יהודים לגז" ראויות להגנה, כי הסכנה לשליחת יהודים לטרבלינקה לא קרובה. טוב שהדיון המשפטי היה בהולנד ולא בישראל.
אנחנו בעידן הרייטינג והלייקים והביטויים הללו זוכים להבלטה אדירה לא רק ברשתות אלא גם בערוצים המובילים. שופט עם שכל ישר היה קובע שיש ודאות קרובה שביטויים כאלה יגרמו לפגיעה ממשית וחמורה בשיח הציבורי, שהוא אינטרס מוגן. אבל אין עדיין שופט כזה. ואנחנו תקועים עם פסיקות שעבר זמנן.
היות אדם אב שכול לא מעניק לו הנחה. לא האב השכול שגידף את איזנקוט ולא זה שגידף בדברי בלע גזעניים את לוסי אהריש. לבעלה היהודי הוא קרא "מתבולל". זה מעניין, בעלה הוא חייל קרבי, וכל מי שמכיר את ההופעות של של אהריש בעולם, יודע שהיא נכס לישראל. אותו אב כבר אמר לשורדת השבי יוכבד ליפשיץ: "הלוואי והייתה דרך להחזיר אותך לחמאס". יש אבות שכולים שמזוהים עם הימין. אנשים רציניים. למה, לעזאזל, הליכוד שריין דווקא את הכהניסט שבהם ברשימה?
