בבואנו למדוד הצלחה או כישלון בספורט, ובעצם גם בתחומים אחרים, אי-אפשר להתעלם מהדבר המנג'ס הזה שנקרא "ציפיות". מקום שני עבור קבוצה מסוימת בסוף העונה יכול להיחשב הישג מדהים, או פיאסקו מהדהד, ואותו הדין לגבי הינצלות מירידה בדקה האחרונה. בית"ר ירושלים מאכזבת יותר ממכבי חיפה בעיניי, בגלל נקודת המוצא של כולנו, ושל שתי הקבוצות האלה, בקיץ האחרון.
תזכורת: אחרי עונה מלהיבה במיוחד בירושלים, היצמדות לצמרת הגבוהה כמעט עד הישורת האחרונה בפלייאוף וקיץ נטול דרמות בגזרת הסגל, בית"ר הזאת בסך הכל הייתה צריכה לבנות עוד קומה אחת. מקסימום להוסיף מרפסת קטנה שממנה אפשר להשקיף על כל הליגה מלמעלה. במקום זה היא שוב חזרה להתעסק ביסודות, קרי מאמן חדש על הקווים והזזת המנהל המקצועי מתפקידו. אחרי שהרגילה את הכדורגל הישראלי למשחקים סולד אאוט בטדי, אחרי שביצרה את מעמדה כקבוצה שבה משחקים שני הישראלים הכי טובים בארץ (ירדן שועה ועומר אצילי), ואחרי שעשתה עבודה כל כך טובה עם הזרים, שאפילו שם נדרש רק כיוונון קטן. אפילו בקטגוריית המחשבה לטווח ארוך בית"ר הציגה חזון מעניין, כשצירפה בשקט בשקט כשרונות ישראלים גדולים כמו דניאל וורקו ונועם מוצ'ה.
אין לי מושג מהי הסיבה האמיתית והמוחלטת לכך שברק יצחקי מאמן היום באי מוקף ים ולא בעיר בירה בלי חוף, אבל האמת היא שזה לא משנה. בית"ר שהוא השאיר הייתה אמורה להיות דגם משופר של הקבוצה הכיפית מהעונה הקודמת, אבל הכדורגל של בית"ר הנוכחית הוא הכל חוץ מכיפי. יש שש קבוצות בליגה שכבשו עד עכשיו יותר מבית"ר, וזה כולל את היריבה העירונית מהקטמונים - מועדון שחרט על דגלו כיבוש שער זכות בתדירות של ליקוי חמה.
אני ממש חושב שהשוויון מהפנדל המומצא נגד קריית-שמונה היה עובר לאוהדים יותר חלק בגרון, אם הוא לא היה מגיע אחרי 90 דקות של חפירה בטדי. אם הנקודות היו נגזלות מהם אחרי תצוגה סוחפת או סתם מזל רע, הבית"רים עוד יכלו לספר לעצמם שזה בסדר, וזה קורה, ולא צריך לעשות המון רעש. נכון, יכול להיות שדווקא הכדורגל המבוקר יותר יעזור לבית"ר להוציא תוצאות טובות יותר מהמשחקים בצמרת, אבל אם היא תאבד בדרך נקודות במשחקים משמימים נגד הקטנות, זה לא ממש יעזור לה.
