אפקט הפחד / על מנת להגדיר את התחושה בעשרת הימים האחרונים, מיום הבחירות ועד ההכרה בכך שיש הרבה מאוד אנשים שמאמינים שהן נגנבו, אין אלא להשתמש במילה הזאת: פחד. לדעת שהמשטרה נכנסה ערב הבחירות לבתים של אנשים בלי צו חיפוש, על סמך מידע שהעבירה לשכת ראש הממשלה ללשכת המפכ"ל - זה מפחיד. לראות את ראש הממשלה וגופי התעמולה שלו פועלים ללא הרף כדי לשלול מחמישית מהאוכלוסייה את הלגיטימיות של קולה - זה מפחיד. להבין שראש השב"כ הוא לא אחד שמאמין בצורך להציג ראיות על מנת לחקור נציגי ציבור - זה מפחיד. לחשוד שההחלטה להפסיק את הסיוע הביטחוני שארה"ב מעניקה לישראל התקבלה בארבע עיניים, בלי שום דיון מסודר ועם ריח מסריח של דיל - זה מפחיד. וכשכל הדברים האלה מתרחשים כשאולי המקלטים כבר לא פתוחים אלא מאוישים, ואם זה לא קרה היום אז מחר ואם לא מחר אז מתישהו בעתיד הלא-רחוק - זה מפחיד.
הפחד הוא יועץ רע, אבל הוא גם לא אחד שאפשר לפטר בקלות שבה דוד זיני רומס עקרונות יסוד בדמוקרטיה. הנוכחות שלו מהווה מרכיב כלשהו בחלק ניכר מההחלטות הגורליות שאנחנו מקבלים: הפחד להישאר לבד, הפחד לגמור ברחוב, הפחד לאכזב את אמא ואבא, הפחד להיות בצד הרע של אלוהים וכמובן הפחד למות. לכן הפחד הוא הדוקטרינה הפוליטית המצליחה בכל הזמנים. ועכשיו הפחד הוא מאיץ החלקיקים הגדול של הכאוס הפוליטי, הרגע שבו ציבור רחב וחפץ נורמליות אמור להבין כמה גורלי מה שמונח על הפרק, ומהם הצעדים המרים והנועזים שנדרשים ממנו בתגובה.
"יש לפחד רק מן הפחד עצמו", אמר נשיא ארה"ב רוזוולט בנאום ההשבעה שלו, בעיצומו של "השפל הגדול" ועל רקע עליית הנאציזם. אולם הוא דיבר על הפחד כ"אימה נטולת שם, נטולת היגיון ונטולת הצדקה, שמשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות". אם הפחד עלול להפוך את הנסיגה להתרסקות, אולי דווקא ממנו מתחיל מסע החילוץ.
איור: ירמי פינקוס
הפצ"ר משפצ"ר / בזמנים מרעישים כאלה, די טבעי שתשומת הלב לא תיעצר על דברים שאמר הפרקליט הצבאי הראשי, אף שהוא כמעט אינו מופיע בפומבי. ובכל זאת, כיוון שהמלחמה בעזה והמתחולל בגדה המערבית הם לא נושא זניח על סדר היום - בעיקר הבינלאומי, למרבה הצער - נאום של אלוף איתי אופיר (ועוד בשפה האנגלית) אינו עניין של מה בכך. זה בוודאי נכון כשהוא מצהיר כי הוגש "מספר סביר של כתבי אישום" נגד חיילים בנוגע לפעילות לא חוקית במסגרת המלחמה בעזה. מהו "מספר סביר"? לפי פרסום ב"ג'רוזלם פוסט" מדובר בחמישה: שני מקרים של גניבה מפלסטינים ושלושה של אלימות כלפיהם. זה, לפי הפצ"ר, מספר "סביר".
אופיר אף אמר כי המלחמה בעזה הובילה להשלמת "בדיקה עובדתית" ב-150 מקרים. לדבריו, "עשרות חקירות פליליות" נפתחו ו"רובן עדיין מתנהלות". רק כדי לסבר את האוזן בנוגע לאופסייד העצום שבו צה"ל נמצא בתחום התחקיר והשקיפות, יצוין שלפני שלושה שבועות פורסם תחקיר נוקב של BBC, שכמובן זכה לתהודה מזערית בישראל, ולפיו צה"ל טרם סיפק הסברים מפורטים בנוגע ל-158 תקריות ספציפיות בעזה (מתוך 254 בכל הזירות), שצה"ל הודיע שיבדוק ועליהן לא פורסם דין וחשבון לציבור.
"אף צבא לא בודק את עצמו בהיקף הזה בזמן שהמלחמה עדיין מתנהלת", התגאה אופיר, שכמובן ניצל את ההזדמנות כדי לדחות בשאט נפש את הטענות החמורות שעלו בסרט "נז"א". אבל אופיר יודע היטב, כמי שביטל את כתבי האישום בפרשת שדה תימן לקול מצהלות השלטון, שצה"ל הרוויח ביושר את החשדנות (בלשון המעטה) כלפי ה"מנגנון" שהוא מתהדר בו. את פרשת מותה של הינד רג'אב, שהפכה לסמל בתוך שעתיים מרגע פרסום השיחות המוקלטות איתה, לקח שנתיים וחצי(!) עד שהוחלט לפתוח בחקירה פלילית.
מצד שני, לפחות בנושא הטרור היהודי בגדה אופיר הראה שבניגוד לחזות האפרורית משהו, הוא דווקא ניחן בחוש הומור מפותח עם נטייה לאנדרסטייטמנט הבריטי: "עוד לא הצלחנו לעצור את האלימות הזאת". בקומדיות של פעם היו מכניסים כאן את הצחוק המוקלט.
איור: ירמי פינקוס
באה מאהבה / העיסוק בדעותיה הפוליטיות של יהודית רביץ, על בסיס תכנים ששיתפה או חיבבה ברשתות החברתיות, אמור לגרום רק לפעולה אחת: לגשת למדף התקליטים (אם אתם מדור מסוים) או לשירותי הסטרימינג (אם אתם מדור אחר) וליהנות מכל אחת ואחת מהיצירות הנהדרות שלה, שגם בזכותן הביטוי "תרבות ישראלית" הוא באר הנפט האינסופית של הזהות הישראלית ומתג האור כשהתחושה היא חושך מוחלט.
כך, למשל, אחרי שרביץ הסבירה ל"הצינור" שהיא "לא על המפה הפוליטית, אני במציאות", הראש מיד זרק קלף "משנה כיוון" והוליך לשורות היפהפיות של צרויה להב והגיטרה הצובטת ב"נעמיד פני יתומים":
"את המציאות
נסגור מאחורי הדלת
היא מחכה כי היא נמל והיא תהום
ומתגנבת דרך הסדקים ממילא
מחר נראה הכל לאור היום"
בשלוש מילים / דרעי לא אריה.
משפט בשבוע: "אם אנשים יתעייפו ממני בארה"ב אני אעבור לישראל ואהיה שם ראש ממשלה. יש לי שם 99 אחוזי שביעות רצון" (דונלד טראמפ מבטיח - או מאיים. יעבור לו כשיראה את המצב במעון בבלפור)
גט טקסי / מאבק הגירושים השנון והמטונף בין טייקון־טק (דומיניק ווסט מ"הסמויה" ו"הכתר") לכוכבת קולנוע (סיינה מילר), שעומד במרכז הסדרה "דו־קרב" (HOT וסלקום tv ), הוא המלחמה היחידה שכולנו צריכים לשקוע בה. בהצלחה לשני הצדדים.
