מסיבות הניינטיז ושנות האלפיים הפכו למכרה זהב של חיי הלילה. אלפי כרטיסים נחטפים תוך דקות, הפקות ענק ממלאות את חוות רונית והאקספו, וכוכבי יורודאנס מהעבר חוזרים להופיע מול קהל שזוכר כל מילה.
המחירים מגיעים למאות שקלים לכרטיס, אבל הביקוש רק עולה. בני 40 ו-50 נוהרים לרחבה, שרים, מתחבקים ומתרגשים כאילו אין מחר עבודה. מאחורי הטרנד הלוהט מסתתר לא רק געגוע למוזיקה, אלא גם כמיהה לחזור לרגע אל מי שהיינו לפני שהחיים הפכו למרוץ של עבודה, ילדים ומשכנתה.
שוחחנו עם המפיקים והדי-ג'ייז מאחורי התופעה, חלקם בעלי מקצועות חופשיים שנקלעו לסצנה במקרה, אחרים מטפחים את הז'אנר כבר שנים, וכולם זיהו את הרעב של דור שלם לחזור לרחבה. בריאיון ל"ממון" הם מספרים איך הפכו את הנוסטלגיה למנוע עסקי משגשג, מה עומד מאחורי הביקוש לכרטיסים שמחירם מגיע למאות שקלים, ואיך הפכו להיטי העבר לביזנס של ההווה. "זו פרנסה אבל גם שליחות מטורפת", אומר המפיק והיזם צח סימון, "אני רואה על האנשים איך זה ממש מרפא להם את הלב".
ביזנס ופלז'ר
Rhythm is a dancer, הבטחנו לעצמנו אז, אבל השנים חלפו, האופנה השתנתה, והמוזיקה ברדיו היא כבר אחרת. בתקופה האחרונה אנו עדים לתחייה מטורפת ומפתיעה של סצנת מסיבות הניינטיז. מסיבות ענק בחוות רונית ובאקספו תחת השם "מסיבתה", מסיבות ניינטיז בבארבי של הליין Around The 90's, ליין הדאנס האלקטרוני פולישוק וכמובן מייסד הז'אנר ירון אשבל עם מסיבות "מנהרת הזמן" המיתולוגיות שלו. בנוסף, יש עוד המון מסיבות קטנות וליינים ונראה שהביקוש רק גדל.
די־ג'יי ירון אשבל. הסוד הוא קהל שמסרב להזדקן
(קוריני גרין)
מי שלקח את כל הז'אנר לשלב הכי גבוה שלו הוא צח סימון, חובב נוסטלגיה ידוע. "התחלנו באירוע קטן של 300 איש, וגדלנו ל-500 ואפילו 2,000 אבל אז באה המלחמה עם איראן ועצרה הכל. אחר כך חזרנו ונולדו המסיבות הגדולות בחוות רונית ובאקספו ששם זה באמת היה ענק עם אלפי אנשים", הוא מספר.
מסיבתה. "קצת אוויר בתקופה המטורפת שאנחנו חיים בה"
(יונתן כץ)
בתור מי שלא בא מהעולם הזה, לא חששת להיכנס להרפתקה כלכלית?
"במסיבות הראשונות הפסדתי מלא כסף כי לא ידעתי מה אני עושה ואיך אני מתמחר. יש לי עסק משלי בתחום ההורות ולא נכנסתי לזה כדי להרוויח כסף, ואני חושב שזה גם מה שתרם לעסק לצמוח כי זה באמת נולד מתוך רצון לשחזר את התקופה מהניינטיז ולתת לכולם איזו קפסולת זמן".
אבל אירועים בהיקפים האלה, במקומות כמו חוות רונית, זו לא השקעה קטנה.
"זה סיכון שהוא ממש פחד אלוהים. אם הייתה מלחמה ולא הייתה נפתחת חוות רונית זה היה מרסק לי את הבית. אז קודם כל, זה הצליח. דבר שני, אני לא לבד. יש לי חברת הפקות שהיא שותפה ואנחנו מסתכלים על זה כפרויקט לטווח ארוך, לאנשים שאין להם פתרונות בילוי היום. זאת מסיבה שהם באמת מרגישים שייכים אליה". כשסימון אומר שזה הצליח, הוא מתאר סיטואציה שכבר בקושי רואים בסצנת האירועים: אלפי כרטיסים נמכרים דרך קבוצות הווטסאפ שהקים והמסיבות מוכרזות סולד-אאוט תוך 2.5 דקות, וזה למרות שמחיר כרטיס עומד על כ-350 שקל (כולל שתייה חינם). השיא של סימון הגיע בשבוע שעבר — הוא שכר את האקספו בגני התערוכה והרים מסיבה בערב שלפני יום הבחירות, מועד אטרקטיבי בשל העובדה שיום הבחירות למחרת הוא שבתון ואפשר לבלות עד שעה מאוחרת. ההיענות הייתה מטורפת והכרטיסים אזלו בן רגע. סימון פתח מסיבה חדשה גם בערב שלמחרת, ביום הבחירות עצמו, ושוב מכר את כל הכרטיסים. ההערכות בשוק מדברות על הכנסה לפני הוצאות של מיליוני שקלים ביומיים. ההצלחה המטורפת של שתי המסיבות — יום אחרי יום — חרגה מהגרעין הקשה של ז'אנר מסיבות הניינטיז והביאה לאקספו קהל חדש שנחשף לסצינה לראשונה.
לא קיבלת ביקורות על המחיר?
"קיבלתי, אבל אני חושב שאני מרים פה משהו ברמה גבוהה עם אמנים, שתייה חינם והמון אלמנטים שהושקעו בהם מחשבה והם שהופכים את האירוע לקפסולת זמן. יש מלא מוצרים מהילדות והניינטיז, טלוויזיות שמקרינות דודו טופז, טלפון ציבורי ברחבה ועוד המון גימיקים שלוקחים אותך אחורה בזמן. ולצד זה, הפקה ברמה הכי מתקדמת עם מסכי ענק וכל מה שיש במסיבות הכי גדולות".
אז בסוף זה ביזנס או פלז'ר?
"ברור שזה ביזנס. אבל זה ביזנס של הלב, כי זה נותן לך את שני המקומות, פרנסה ושליחות. בדיוק מה שחלמתי עליו - פלטפורמה שיודעת לעשות טוב ולתת לנו קצת אוויר בתקופה המטורפת שאנחנו חיים בה".
איתי פולישוק והזמרת דידי. "קיבלתי טוויסט מאוד נעים לחיים בגיל 46 "
(הפקת הליין)
הריל שהתפוצץ
מי שמנצח על ליין הדאנס האלקטרוני מהניינטיז הוא איתי פולישוק (46), שחקן טלוויזיה ותיאטרון, שמצא את עצמו מפיק מסיבות די בטעות, או בעצם בזכות אלגוריתם אחד רגיש. "בגדול אני שחקן, זה המקצוע שלי", מחייך פולישוק ומנסה להסביר איך הכל התחיל. "הכל התפוצץ מריל פשוט שהעליתי לאינסטגרם. אני נוסע באוטו, וברקע מתנגן הטרק המפורסם של די-ג'יי יהל ואייל ברקן – Voyage. כתבתי על גבי הסרטון: 'מסתובב בינינו דור שאין לו מושג מה הטרק הזה היה בשבילנו'. תוך זמן קצר הסרטון חצה את חצי מיליון הצפיות".
אותו טרק ישן הפעיל אצל פולישוק, ומיד אחריו אצל אלפי ישראלים, רשת של עצבים נוסטלגיים חשופים. "הוא החזיר אותי 25 שנה אחורה והחלטתי להעלות כל ערב טרק נוסטלגי אחר עם משפט שמפעיל רגש, וצברתי מלא עוקבים. בהתחלה חשבתי שזו דרך מעולה לקדם את עצמי כשחקן, אבל אז הקהל התחיל לדרוש פלייליסט". פולישוק ישב והרכיב פלייליסט של 14 שעות בספוטיפיי, עד שהגיעה הדרישה הבאה: "אתה חייב לעשות לנו מסיבה".
כשהוא נטול ניסיון בעולם הפקות הלילה הקשוח, פולישוק הבין מהר מאוד שהוא צריך אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם. הפתרון הגיע מהמקום הכי פחות צפוי. "פניתי לבן הזוג של גרושתי, טל אפטה. הוא עסק בעבר בחיי הלילה, ויחד עם השותף שלו אריאל רפאל, שהיו לו ברים בתל-אביב, החלטנו לעשות ניסיון".
התוכנית המקורית הייתה צנועה. פולישוק העלה פוסט: "ביקשתם קיבלתם, אני עושה מסיבה ל-300 איש על גג של מלון". התגובות ברשת כבר רמזו לו על מה שעומד לבוא: "בהצלחה ל-300 שיצליחו להשיג כרטיס". תוך 10 דקות כל הכרטיסים נחטפו. ההפקה העבירה במהירות את הלוקיישן למועדון השלוותה, פתחה שוב את המכירה – ותוך חצי שעה גם הוא היה מלא עד אפס מקום. "אז הבנתי שלא סתם מכרתי כרטיסים – בניתי קהילה של אנשים שלא היה להם מקום ב-25 השנים האחרונות".
גם בני 20 נסחפו
בעוד פולישוק מעכל את ההצלחה הטרייה, עבור ירון אשבל, מגיש התוכנית "מנהרת הזמן" המיתולוגית ברדיוס 100FM, הפופולריות של הז'אנר היא שגרה של שנים. הליין שלו, שנולד בצמוד לתוכנית הרדיו, חוגג החודש יום הולדת 26 – אבל הוא מסרב לקרוא למה שקורה עכשיו "תופעה חדשה". מבחינתו, מדובר בגלגל שלא מפסיק להסתובב, והסוד הוא קהל שפשוט מסרב להזדקן.
"שואלים אותי איך אני שורד כל כך הרבה זמן, והתשובה היא שהקהל פשוט מתחלף כל הזמן", מספר אשבל. "זה לא אותו קהל שבא לפני 26 שנה. היום אתה רואה ילדים בני 20 באים למסיבות, ואני בשוק – הם מכירים את כל המילים! הם ניגשים לעמדה ומבקשים ממני בריטני ספירס, בקסטריט בויז, ספייס גירלז, וגם דברים מסוף הניינטיז ותחילת ה-2000 כמו פיית'לס ו-god is a dj. הם ילדים, הם בכלל לא נולדו כשהתחלתי לעשות את המסיבות האלה".
לדברי אשבל, הרעב הנוסטלגי קיבל תפנית חדה. אם פעם הנוסטלגיה התרכזה בשנות ה-80, היום הזרקור נע קדימה. "הניינטיז ותחילת ה-2000 קיבלו תאוצה מטורפת בשנים האחרונות. הנוסחה היא פשוטה: קח תמיד 20 שנה אחורה. בתוכנית וברחבה אני מרגיש את הפיצוץ של תחילת שנות ה-2000".
ההצטלבות הזו יוצרת כור היתוך יוצא דופן ברחבות של אשבל. "יש ערבוב מטורף. הקהל החדש לצד הקהל של הניינטיז הקלאסיים. זה הופך את העבודה שלי ליותר קשה, כי אני צריך לספק את כולם – אלה שרוצים אייטיז, אלה שרוצים דיסקו ואלה שרוצים בריטני. אני בא לשרת, לא לחנך. מה שנוסטלגיה עבורם – אני זורם".
בעוד אשבל מאחד את הדורות ומערבב מועדונים שונים לאורך השנים, פולישוק מבין שעיקר הקהל שלו מגיע מדור הניינטיז: "אנחנו לא בני 20", הוא מסביר, "יש לנו ילדים, עבודה, משכנתה וחיים עמוסים. כשאתה שומע את הטרק ששמעת בגיל 21, כשיצאת לחמשוש מהצבא, זו לא רק נוסטלגיה למוזיקה – זו נוסטלגיה למי שהיינו. אנשים מגיעים לרחבה, שרים, מתחבקים ובוכים מהתרגשות".
אסטרטגיית השיווק של פולישוק היא אנטי-ממסדית. הכל קורה מפה לאוזן ובתוך ערוץ ווטסאפ שקט המונה כ-4,000 חברים, לצד קהילה של מעל 6,000 איש בפלטפורמת Vibez. "אין מצב שאני לא עונה למישהו. שולחים לי אלפי הודעות באינסטגרם ואני חוזר לכולם באופן אישי", הוא מדגיש. "הגעתי למצבים לפני מסיבות שהייתי אשכרה שואל אותם בסטוריז: 'תגידו, אתם חושבים שזה יצליח?' והם היו מרגיעים אותי ואומרים: 'ברור, תהיה רגוע, המוזיקה מנצחת'. נשענתי עליהם ויצאתי לדרך, זה הזוי".
האמון ההדדי הזה איפשר לפולישוק לקפוץ במהירות למים העמוקים ביותר של עולם ההפקות: להנחית כוכבים בינלאומיים בישראל, משימה שנחשבת קשה במיוחד בתקופה הנוכחית. המסיבה השלישית באומן 17 כבר אירחה את כוכבת היורודאנס הבינלאומית (Dee Dee - Forever), והביקוש היה כה גבוה שההפקה פתחה תאריך נוסף יום אחרי ההופעה. במסיבה הרביעית, שהתקיימה באוקטובר האחרון, הליין כבר כבש את הלוקיישן הענק של האנגר 11 בנמל תל-אביב (2,500 איש) עם הופעה חיה של Evi Goffin, הסולנית המקורית של ההרכב הבלגי הנוסטלגי Lasgo.
מחירי הכרטיסים נעים בין 169 ל-209 שקלים, בהתאם לליין-אפ ולאמן האורח. "אפשר להגיד שקיבלתי טוויסט מאוד מאוד נעים לחיים שלי בגיל 46. מצאתי עוד פאשן בחיים, וזה ממלא אותי. יצרתי פה קהילה, בית, אנשים מדהימים, ממש משפחה שאנחנו מתכתבים כל יום. אפילו אמא שלי (אתי פולישוק האגדית, י"פ) וכמובן בת הזוג שלי טל רואה מגיעות קבוע למסיבות וזה ממש כיף".
צח סימון
הסצנה בבארבי
אופיר סופר וסתיו בן יקר תמיד אהבו לתקלט ניינטיז, ובמשך שנים הם אירגנו מסיבות בלבונטין, באוזן בר ומקומות נוספים, אבל הפריצה הגדולה הייתה כשהם פגשו את המפיק ואיש חיי הלילה קובי שטח, שרצה לקחת את כל הפרויקט לשלב הבא.
"את מסיבות הנוסטלגיה שלי התחלתי להפיק כבר לפני 15 שנה, בקריית חיים שבצפון, הרבה לפני שזה הפך לטרנד", אומר שטח. "לפני כארבע שנים החלטתי שאני רוצה להביא את הדבר הזה גם לתל אביב, והתחלתי לחפש לו בית. ככה הגעתי לשאול מזרחי מהבארבי. אני לא בטוח שבהתחלה שאול הבין עד הסוף מי אני, מה אני רוצה ממנו ומה זה הדבר הזה שאני מנסה למכור לו, אבל היה בינינו חיבור מיידי וחזק. הוא החליט לתת לי צ'אנס, ומבחינתי זו הייתה תחילתו של סיפור אהבה.
"מאז התחלנו לבנות בבארבי סצנה שלמה סביב הדור שגדל על הניינטיז, ובהמשך גם על שנות האלפיים. דור שהתגעגע למוזיקה שעליה הוא גדל, ולא רק לז’אנר אחד. רוק, פופ, דאנס, להיטים מביכים שאנחנו מכירים בעל פה ושירים שפעם היינו מוכנים למות בשבילם.
"מהרגע הראשון לא רציתי לעשות עוד מסיבה שבה די-ג’יי מנגן להיטים מפעם. רציתי לייצר חוויה שלמה. לקחת את הדבר הזה צעד אחד קדימה. הרי הבארבי הוא קודם כל מועדון הופעות, אז בנינו פורמט שמשלב ריקודים נון-סטופ עם הופעות חיות, אמנים אורחים, הפתעות, קטעי הנחיה והמון רגעים שמחזירים אותך בבת אחת 25 או 30 שנה אחורה. לאט-לאט הבארבי הפך לסוג של מכונת זמן. אנשים נכנסים אליו בגיל 45, ותוך עשר דקות חוזרים להיות בני 17".
איך היו התגובות?
"אנשים פשוט התאהבו בדבר הזה. הפידבקים לא הפסיקו להגיע, הקהילה הלכה וגדלה, פתחנו גם ליין של שנות האלפיים, ובהמשך גם מסיבות רוק, והגענו למצב שהכרטיסים נחטפים חודשיים ולפעמים אפילו שלושה חודשים מראש. ואז, באופן טבעי, התחילה גם ההתפשטות של התופעה. עוד ועוד הפקות, עוד ועוד מקומות, ופתאום מסיבות הנוסטלגיה הפכו לאחד הטרנדים הכי חזקים בחיי הלילה. אני חושב שזה נהדר".
למה זה כל כך עובד לדעתך?
"אני חושב שהתשובה הרבה יותר עמוקה מגעגוע למוזיקה. אנשים לא באמת מתגעגעים רק לשירים של הניינטיז. הם מתגעגעים למי שהם היו כשהשירים האלה התנגנו ברקע של החיים שלהם. לימים שבהם לא היינו מחוברים למסכים 24 שעות ביממה, שבהם הכרנו את כל המילים של השירים, שבהם היינו מתאהבים, נפרדים, עושים שטויות, יוצאים להרפתקאות ומרגישים שכל החיים עוד לפנינו. ויש בזה גם אסקפיזם אדיר. אנחנו חיים בתקופה מורכבת, עמוסה, לחוצה, עם אינסוף דאגות. ופתאום, לכמה שעות, אתה מקבל רשות לשכוח הכל.
"כשאני רואה מאות אנשים בני 40 ו-50 קופצים, צורחים את המילים, מחבקים אחד את השני ומתנהגים כמו חבורה של טינאייג'רים שאיבדו את זה לגמרי, אני פשוט מאושר. יש רגעים שאני עומד על הבמה, מסתכל על האנשים האלה וחושב לעצמי: איזה דבר מדהים זה, שבמשך כמה שעות אף אחד פה לא צריך להיות המבוגר האחראי. בסוף, אנחנו לא באמת מוכרים כרטיס למסיבה. אנחנו מוכרים לאנשים כרטיס הלוך-חזור לנעורים שלהם. ולפחות לכמה שעות, אנחנו מצליחים להחזיר אותם לשם".
זה ביזנס או פלז'ר?
"אי-אפשר להחזיק בעולם הזה בלי פלז'ר. אני כבר בן 46, נשוי עם ילדים, ואם לא הייתי נהנה מזה אז לא הייתי עושה את זה. יש לי עבודה שהיא המיין ג'וב שלי, אבל אני עף על המסיבות האלה ועל מה שקורה שם. עם כל הכבוד לביזנס הדלק האמיתי שלי זה ההנאה והכיף".
איך אתה רואה את מסיבות הענק שמתחרות בכם?
"בהתחלה זה צבט לי בלב, כי זה לקחת את מה שאני עושה אבל בהיקפים הרבה יותר גדולים. אבל אני מבין מה הכוח שלנו בבארבי וזה מרגיש אינטימי ומאפשר לרדת לקהל ולהתחבר אליו. אני מעדיף להיות חלק ממשהו שאני אוהב עד עמקי נשמתי, מאשר להפוך אותו למשהו גדול יותר ולאבד בדרך את הקסם. אני מפרגן לכולם וכן ירבו מסיבות שעושות טוב".
הדי-ג'יי אופיר סופר משחזר: "למסיבה הראשונה בלבונטין הגיעו משהו כמו 150-200 איש, רובם המוחלט בשיטת 'חבר מביא חבר'. משם צמחנו. "באוזן בר ניגנו מול 400 איש. בבארבי הקפיצה הייתה מיידית לאזור ה-1,000. מהר מאוד המסיבות הפכו לסולד-אאוט קבוע, חודש וחצי-חודשיים מראש".
כלכלן ביום, די-ג'יי בלילה
"אם תסתכל עליי ביומיום, הדיי-ג'וב שלי הוא בכלל כלכלן", חושף אופיר הצצה אל מאחורי הקלעים. "הדי-ג'יי זה בעצם המקצוע השני שלי, סוג של פלז'ר שיצא מגבולות הפלז'ר, כי אני באמת מתעסק עם זה חלק ניכר מהזמן שלי, בשאיפה להפוך את זה בעתיד למיין-ג'וב. קיבלנו לא מעט הצעות לצאת מהבארבי למקומות גדולים בהרבה, אבל יש שם נקודת איזון מאוד עדינה ונכונה. אנחנו שומרים על תקציב קבוע, מקפידים לא להקפיץ מחירים לקהל גם כשהמסיבות מפוצצות, ומאזנים עלויות כשאנחנו מביאים אמנים אורחים יקרים. החיבור למקום הזה הוא הלב של הליין. מחירי הכרטיסים נעים לרוב בין 68 ל-90 שקלים".
יש עכשיו הייפ מטורף סביב הניינטיז. איך אתה מסביר את זה סוציולוגית מהעמדה?
"יצא לי לחשוב על זה לא מעט," מסכם סופר. "המסקנה שהגעתי אליה היא שדור הניינטיז נמצא עכשיו בשלב הפריחה מחדש שלו. הקהל שלנו מורכב מהרבה אנשים שהילדים שלהם כבר קצת גדלו, והם יכולים פתאום לצאת מהבית בראש שקט. מצד שני, יש גם המון אנשים שמתגרשים בגילים האלה. פתאום נוח להם יותר לצאת בחצי השבוע שהילדים לא אצלם.
"זה מייצר דינמיקה מעניינת ברחבה. אתה רואה המון חבורות חד-מגדריות – קבוצות של בנים או קבוצות של בנות שיוצאים יחד לחגוג. הקהל הזה לא מחפש סתם מוזיקה, הוא מחפש את הביחד שלו, את הזיכרון המשותף. כשאני רואה אותם מהעמדה עוצמים עיניים ושרים מילה במילה שיר שהם שמעו ברדיו בגיל 14 – אני מבין בדיוק בשביל מה אנחנו עושים את זה כבר שנים".
