אפל סוף סוף הציגה בספטמבר את האייפון דואו, ואם יש משהו שאפשר היה לצפות מחברה שחיכתה כל כך הרבה זמן, זה שהיא תדע ללמוד מהטעויות של האחרות ולהציג מוצר בשל. אבל אחרי תקופה עם האייפון דואו, שסופק לי לסקירה באדיבות איי דיגיטל, אני לא בטוחה שזה מה שקרה.
מצד אחד, מדובר בסמארטפון מהיר, איכותי ומרשים מבחינה הנדסית, שמצליח לשלב את חוויית האייפון המוכרת עם מסך גדול ותצורה מתקפלת. מצד שני, ככל שהשתמשתי בו יותר, גיליתי שורה של פשרות שקשה להתעלם מהן, החל מנוחות השימוש כשהמכשיר סגור, דרך חיי הסוללה והמצלמות, ועד לאיכות הגימור. וכל זה במכשיר שמחירו מתחיל בכ-2,000 דולר בארה"ב וביותר מ-8,000 שקלים בישראל.
(יחסי ציבור)
פה מתחילה הבעיה
המכשיר מגיע בתצורה שמזכירה דרכון קטן, ושם בדיוק מתחילה הבעיה. במצב סגור, שבו השתמשתי רוב הזמן, המסך החיצוני בגודל 5.4 אינץ' הרגיש לי פשוט קטן וצפוף מדי. המבנה המעוגל הפך פעולה שגרתית כמו הקלדה למטרד: מצאתי את עצמי שוב ושוב לוחצת בטעות על מקשים בחלק התחתון. לשם השוואה, בגלקסי Z פולד 8 של סמסונג, שמגיע במבנה מרובע יותר ובמשקל 201 גרם, האחיזה הרגישה לי טבעית בהרבה. באייפון, ששוקל 254 גרם, פער המשקל מורגש וכבד ביד לאורך זמן.
כשהוא פתוח, האייפון דואו דווקא מספק חוויה אחרת. בעובי של 5.2 מ"מ הוא דק להפליא, והמסך הפנימי (7.6 אינץ') נהדר לגלישה ולקריאה. אפל ציידה אותו בגימור מט שמעלים כמעט לחלוטין את הקפל במרכז – הישג מרשים מאוד. אלא שכשהנחתי אותו לצד הפולד 8 ולצד האייפון 17 פרו מקס שלי, התאכזבתי: הצבעים נראו לי דהויים וחסרי עומק.
מתחת למכסה המנוע מעבד ה-A20 Pro טס, אבל מסביבו נדרשתי לוויתורים מקוממים. הבולט שבהם הוא הסרת ה-Face ID. אחרי שנים שבהן התרגלתי לפתוח את המכשיר במבט בלבד, החזרה לחיישן טביעת אצבע (Touch ID) בכפתור ההפעלה הרגישה כמו צעד גדול לאחור, ולקח לי זמן להתרגל אליה מחדש.
במערך הצילום ויתרה אפל על עדשת טלפוטו, והסתפקה בשתי מצלמות של 48 מגה-פיקסל עם זום אופטי X2. כמי שמחזיקה פרו מקס, חסרונו של זום אמיתי הגביל אותי משמעותית. פיצ'ר ה-Kid Cue, שמקרין דמויות סנופי במסך החיצוני כדי לגרום לילדים לחייך למצלמה, אמנם חמוד ויצירתי, אך הוא גימיק שלא מחפה על הפשרה האופטית. בנוסף, אפליקציות רבות עדיין לא מותאמות ומשאירות שטחים שחורים, וחיי הסוללה לא החזיקו מעמד בשימוש אינטנסיבי במסך הפנימי.
שריטות וסדקים
האכזבה הצורמת ביותר הגיעה בגזרת העמידות: אחרי שלושה ימי שימוש רגילים, ללא שום נפילה, גיליתי שריטות על מסגרת הטיטניום. כשמוסיפים לכך את הדיווחים בארה"ב על סדקים שנפערו במסך הפנימי לאורך הציר בימים הראשונים, בעיה שאפל כבר הכירה בה, קשה להישאר רגועים. במכשיר שבדקתי המסך אמנם לא נשבר, אבל שריטות במוצר של 8,000 שקל הן עניין בלתי נסלח.
האייפון דואו הוא מרשים, אבל דורש מהצרכן לשלם הרבה יותר ולקבל פחות. נכון לעכשיו, אני מעדיפה להישאר עם האייפון 17 פרו מקס שלי.
