קאובוי של חצות // ג'יימס ליאו הרליהי } תרגום: ענת עינהר } אפרסמון } 268 עמ'
לו באק קונה לעצמו מגפי בוקרים שמגביהים את קומתו כך שהחיים נראים לו אחרת. הוא מביט בבבואתו בחלון הראווה ואומר "אני מוכן", אבל הוא אינו יודע בדיוק מה פשר המוכנות הזאת. בגיל 25 הוא חושב שניסיון החיים שלו זעום. האמת היא שהוא עבר יותר מדי. בימי מלחמת העולם השנייה הוא גדל אצל שלוש נשים ולא ידע מי מהן אמו, נמסר לסבתו שגידלה אותו מגיל שבע, אבל מכון היופי וחבריה הרחיקו אותה מהבית רוב שעות היום, והוא גדל כמעט לבדו. הוא למד מהמאהב החוואי איך לעשן ולרכוב, צפה במערבונים בטלוויזיה, נשר מבית הספר, התאהב בנערה שעברה אונס קבוצתי (גם על ידו) ואחר כך אשפוז פסיכיאטרי, והיה גם בחור שהתקרב אליו בתשוקה.
לג'ו נראה שכל מי שרצה את הגוף שלו לא שם לב מי חי בתוך הגוף הזה. הוא שירת בצבא וכינו אותו שם 'קאובוי', היה קורבן לאלימות מינית סדיסטית והחליט לנסוע מזרחה, למנהטן, כי אמרו לו ששם "זה הכל הומואים וכסף ונשים רעבות". כשהוא מבחין בקו הרקיע של מנהטן, הבניינים נראים לו כמו מצבות בבית קברות צפוף. הוא מניח יד על המפשעה ואומר "אני הולך לתפוס את הדבר הזה ולהעיף אותו באוויר כמו לאסו ואני הולך לקשור בחבל את כל האי המזדיין הזה". אבל העיר היא מרחב של תלישות וניכור, ובטיימס-סקוור האורות חושפים בעורו את הצבעים המיוסרים ביותר: "כחול תשוש, ירוק חולני, אפור מסומם, לבן חשוך שינה, סגול של מוות".
הוא מנסה לפתות נשים עשירות בתחפושת של תייר תמים מהמערב, אבל זה לא הולך. הוא לומד שיש בעיר הזאת נהר, אבל אי-אפשר לרחוץ בו, יש בה מסיבות, אבל הן עצובות יותר מהרחובות, ואם אתה רוצה רגע להיות לבד, אתה צריך שיהיה לך כסף בשביל זה. הדבר היחיד שנוטף אנושיות הוא הקשר שלו עם ראטסו, גנב נמוך ונכה שאוהב להימצא בצילו. זה קשר שאין לו שֵׁם, ומדובר בימים שלפני מהומות סטונוול, כשיחסי מין בין גברים הם עבירה פלילית במדינת ניו-יורק, ואסור לברמן להגיש משקה להומואים. הנתונים הללו אינם מופיעים בסיפור, אבל הם מסבירים את מה שהוא מתאר: מפגשים מיניים רוויים בבושה, בפחד ובאלימות. סטודנט שלא משלם לו מקיא מרוב תיעוב עצמי ומתחנן שלא יגנוב לו את השעון, גבר מבוגר מבקש ממנו "עזור לי להיות טוב" ומספר שהוא שונא את החיים. ראטסו מספר לג'ו שיש מקום שבו אפשר לשבת בשמש ולאכול קוקוס מהעץ. הוא ראה את פלורידה בחוברות סוכני הנסיעות. אז ג'ו רוצה לקחת אותו לשם ולהתחיל לחיות כמו שצריך, עם עבודה ואישה וראטסו שיגדל אצלם בדירה כמו ילד. איך זה יקרה באמריקה האכזרית, זו שמוכרת דימויים מושלמים לאנשים שאינם מסוגלים לעמוד בהם?
זה רומן אמריקאי שובר לב ובוטה, קודר ומלא חמלה, שסיימתי לקרוא בדמעות. המרחק בין המספר שיודע הכל ובין המעט שג'ו יודע הוא מופת של כתיבה של מרחק אירוני. מי שמכיר את שם הרומן, זוכר את סרט הקולנוע בכיכובם של ג'ון וויט ודסטין הופמן, שזכה באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (ג'ון שלזינגר) והתסריט המעובד הטוב ביותר (וולדו סולט) ב-1970, ונחשב לסרט פורץ דרך ואמיץ.
הקלישאה אומרת שמבקרי ספרות תמיד יטענו שהספר עמוק ומורכב יותר מהסרט. הביקורת הזאת אינה חורגת מכך. זהו הרומן השני מאת ג'יימס ליאו הרליהי (1927-1993), שכתב במיומנות מרשימה יצירה רדיקלית, שמחויבת לאמירה חברתית שלא התיישנה. אם חשבתם על שנות ה-60 כמרחב של חופש ואפשרויות, קִראו את הספר הזה וחשבו שוב. ג'ו נוהג לחלום על שרשרת אינסופית של בני אדם קשורים זה לזה בחבל אור זהוב וצועדים סביב העולם, אך השרשרת נסגרת בפניו כשהוא מנסה להצטרף. זה רק אחד מהטרופּים החכמים של הסיפור, שנרקם בו רוך נדיר לצד ברוטליות. הרליהי כתב לתיאטרון ופירסם רק שלושה רומנים, לפני שנשכח כליל. אחרי הצלחת הסרט (שאותו קיבל ברגשות מעורבים, שהרי אין קשר בין מראהו של דסטין הופמן לבין תיאורו של ראטסו בספר, וגם נוספה סצנה מיותרת) הוא חי בקי-ווסט בבית שהפך למקלט בטוח למנודי החברה, ונערכו בגינתו חתונות ואורגיות. הוא היה חבר טוב של טנסי ויליאמס ופול בולס, בין היתר, והותיר אחריו יומנים שהייתי מתה לקרוא. גם הוא וגם בן הזוג שלו חלו באיידס, החבר מת והרליהי התאבד.
את הגרסה העברית תירגמה ברגישות לשפת יומיום ענת עינהר, שגם סיפקה ניתוח פסיכואנליטי באחרית הדבר. בניגוד למה שנוהגים לכתוב, נושא הספר אינו בדידות, אלא להפך, ההכרח הטרגי להיאבק בה. •
