מה שהיה ברור מפתיחת העונה הפך בשבת רשמי: הפועל פ"ת היא הקבוצה הרעה ביותר בליגת העל. היא לא רק פחות טובה מהשאר בצבירת נקודות, היא גם רעה למראה, קשה לצפייה, לא לבעלי לב חזק או חלש.
אחרי קיץ שבו איבדה חמישה מהעוגנים שלה (איתי רוטמן, אוראל דגני, נדב נידם, צ'פיוקה סונגה ומארק קוסטה), המחליפים רחוקים מלמלא את החסר, ובנסיבות האלה, גם אלה שנשארו מעונת הפלייאוף העליון - השוער עומר כץ, רועי דוד ותומר אלטמן - נראים כמו צל חיוור של עצמם. ובתוך החרפה הכללית, גם הפסד טכני בעקבות שיתוף 12 שחקנים הוא עוד מכה שלא מזעזעת כבר אף אחד.
אבל הצרות לא נגמרות בתוצאות על המגרש. גם הזעזוע המתבקש הפך לעסק מורכב. לא בטוח שיש מאמן טוב יותר מעומר פרץ בחוץ, ועוד פחות בטוח אם יש למועדון את הכסף לפטר אותו אחרי הארכת החוזה הנדיבה (והמוצדקת) בקיץ. מצד שני, לא בטוח שפרץ עצמו ירצה להניח את המפתחות. אחרי שהפך בעיצומה של העונה שעברה למועמד לגיטימי לבית"ר ירושלים, מכבי חיפה ומכבי נתניה, יציאה בנקודת הזמן הנוכחית לא תשרת את השאיפות שלו ביום שאחרי - כך שנדמה שאם רצף שבעת ההפסדים לא יגדל לעשרה, כנראה שהוא יישאר פה עד ינואר במטרה לתקן ולהציל את עצמו ואת הספינה הטובעת. ולא בטוח שזה רעיון כל כך רע, בלי קשר לסינדרום העונה השנייה בליגת העל והקשיים שהיא מביאה איתה.
בכל מקרה, בצל המשבר ונוכח קולות גוברים בנושא, אסור שהקטסטרופה הנוכחית תעורר רגשות כפירה בבעלות האוהדים. עם כל הקשיים, צריך לזכור את הגלות הארוכה שהביא עידן הבעלות הפרטית בליגה הלאומית - והזיכרון הזה אמור ללוות את הדירקטוריון ועמותת האוהדים בכל החלטה שתתקבל בתקופה הקרובה.
