בשביל בכלל להתחיל לענות על השאלה הזו, צריך להגדיר פה מהי הצלחה. ניסיון העבר של קבוצות כדורגל ישראליות שצריכות להתחרות במסגרת אירופאית ועדיין להשתלב בצמרת של הכדורגל הישראלי, הוא דל – ואני נדיב פה. יש אולי שני מקרים שזה הצליח. ובכלל, מהי הצלחה? אם הפועל באר-שבע תסיים קמפיין אירופאי מכובד ובמקום השני בליגה, זו הצלחה? הפסדים צורבים באירופה ואליפות? הצלחות גדולות כאן וכאן?
אחרי תיחום הגדרת ההצלחה, אפשר להגיע לעסק: לא חסרות דוגמאות בספורט הקבוצתי המקצועני של קבוצות שהצליחו גם לאחר עזיבת הכוכב הגדול ביותר שלהן. הדוגמה הטרייה ואולי הטובה ביותר היא פ.ס.ז' שהצליחה לזכות פעמיים ברציפות בליגת האלופות דווקא לאחר העזיבה של ניימאר, לאו מסי וקיליאן אמבאפה.
יש קבוצות שיכולות להתגבר ואפילו די בקלות על חור שנוצר כתוצאה מעזיבה של סופרסטאר. מדובר בעיקר בקבוצות עם טביעת אצבע חזקה של מאמן, עם שיטה, הסתמכות על רוחב הסגל, והתעשתות מהירה של קברניטי הקבוצה על ידי ניצול המשאבים הכלכליים שהתקבלו ממכירה כדי לקנות מחליפים ראויים.
כל הדברים האלו קיימים בבאר-שבע. לקבוצות של רן קוז'וך יש זהות, שיטה, תלכיד קבוצתי חזק, שלם שגדול וחזק יותר מכל חלקיו. היא לא קמה ונופלת על שחקן אחד, טוב ככל שיהיה. היא גם מיהרה והביאה כמה שחקני רכש כדי למלא את מקומו של קינגס קאנגווה.
אבל באר שבע חייבת לעשות תיעדוף. קאנגווה היה שחקן שכמעט לא ראינו כמותו בכדורגל הישראלי. הוא היה המנוע שחיבר את הקבוצה, הדבק בין ההגנה להתקפה, מנהיג. השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה בארץ. לבאר-שבע אין סיכוי גדול באירופה. היא יכולה לתת הופעות מכובדות. לעומת זאת, בליגה יש לה סיכוי אמיתי. היא לא יכולה גם וגם. קאנגווה היה ההבדל בין באר-שבע ליריבותיה במשחקים הקריטיים. השנה זה לא יהיה קיים. לא יהיה לה שובר שוויון מול מכבי ת"א, מכבי חיפה או בית"ר ירושלים.
אם באר-שבע רוצה לשחזר את האליפות היא תצטרך להוריד את הרגל מהגז בגזרה האירופאית. זה לא עבד בעבר, וזה לא יעבוד אחרי העזיבה של השחקן המרכזי באליפות הקודמת.
