הכדורגל הישראלי בוחר פעם אחר פעם שלא להאמין בהפועל באר-שבע. השבוע זה הגיע לשיא: התפלגות מהמרי הווינר הייתה מדהימה, כשרק 17 אחוז מהמנחשים סימנו ניצחון באר-שבעי על מכבי חיפה בסמי עופר. תקציר החודשים האחרונים: באר-שבע כמעט מעפילה לליגת האלופות אחרי ניצחון מדהים על הכוכב האדום בלגרד, ונמצאת בצמרת למרות ריבוי המשחקים. מנגד, מכבי חיפה נמצאת בשפל של השנים האחרונות, כשרק משחקיה האחרונים והזרים החדשים שהגיעו סיפקו סיבות לאופטימיות.
ועדיין, הציבור האמין בחיפה. איך זה קורה? זה כבר דורש מחקר מעמיק, אבל את רן קוז’וך לא באמת מעניין מה חושבים עליו או על הקבוצה שלו. האיש שמאמין שהוא יכול לאמן את ריאל מדריד נתן חמישייה לברק הגדול בסמי עופר, ועוד עשה את זה בלי שני האסים שלו - לוקאס ונטורה ואליאל פרץ.
אי שם בחודש יולי, אחרי עזיבתו של קאנגווה, נשאלתי אם באר-שבע יכולה לזכות באליפות גם בלעדיו. התשובה שלי הייתה כן, מהטעם הפשוט: בהפועל באר-שבע של קוז’וך, השלם גדול מסך חלקיו. כך עניתי אז, וזה בדיוק מה שאמר המאמן עצמו בתום המשחק בחיפה.
ואם כבר קאנגווה, אז קטנה על ההשוואה לפורסון. לעבר ולזיכרון תמיד יהיה טעם טוב יותר מההווה. איכשהו, מיהרו לקבוע שנעליו של קאנגווה גדולות על פורסון. אני חושב שמדובר בשני שחקנים שונים לחלוטין, אבל אם מישהו מתעקש לערוך את ההשוואה, כדאי שיסתכל על הנתון הבא: בשמונת משחקיו הראשונים בליגה כבש פורסון שני שערים. לקאנגווה, בשמונת משחקיו הראשונים בבאר-שבע, היה רק שער אחד.
ועוד משהו: שאפו ענק ל-2,857 אוהדים אדומים שיצאו מבאר-שבע בשעות הצהריים המוקדמות, עמדו בפקקים בלתי נסבלים והפגינו תצוגת עידוד מרשימה ומרגשת. אז מילה לקוז'וך ולקהל: תנו להם לדבר, אתם תמשיכו לעשות.
