יש תחושה של צדק פואטי בכל מה שקשור לכדורגל. פ.ס.ז' היא הקבוצה הטובה ביותר באירופה בשנתיים האחרונות, ספרד היא הנבחרת הטובה ביותר בעולם בשנתיים האחרונות, ארסנל היא הקבוצה הכי טובה באנגליה. הבלוף של מנצ'סטר סיטי נחשף, של יונייטד לא מפסיק.
זה היה סוג של צדק פואטי מרגש לחזות בזכייה של הארי קיין בכדור הזהב בגיל 33. זה היה מרגש לראות את קיין עולה על הבמה, האיש שלא מפסיק לדבר על המגרש, ולא מוצא את המילים. הוא נבר באצבעותיו בעצבנות, ריפרף על הטוקסידו, ואז, במשך יותר מ-12 דקות הוא הודה לכל העולם שעזר לו להגיע לרגע הזה. השחקן הקבוצתי האולטימטיבי.
(FRANCK FIFE, AFP)
בזכות העבודה הקשה
קיין הוא לא לאמין ימאל (מקום שלישי) ולא קיליאן אמבאפה (מקום שני). הוא לא מושך אליו את אור הזרקורים, האור רודף אחריו. הוא לא מועמד ברור כמו מסי או רונאלדו. הוא פועל שחור שמבקיע המון, הוא עובד קשה ("לעבוד קשה זה כישרון", אמר תיירי הנרי אחרי הזכייה של קיין), האש מהניפוי מארסנל כילד עדיין בוערת בו, הוא רוצה להיות כדורגלן טוב, אבל גם דמות למופת כאב, כאזרח. להזכיר לכל ילד שחלומות נוצרים כדי להגשים אותם.
הזכייה שלו בפרס כדורגלן השנה בעולם היא לא מקצועית גרידא. הוא לא זכה בגביעים שבאיירן מינכן לא זכתה בהם בלעדיו, הוא לא לקח את אנגליה לארץ המובטחת, הוא לא הבקיע יותר שערים במונדיאל מאמבאפה ואין לו ברגל את הקסם של ימאל. הוא זכה בו גם בגלל שהוא בן אדם.
