ברצלונה של האנזי פליק בשנתיים האחרונות היא מכונת התקפה משובחת, מרהיבה. לא מדובר רק באינדיבידואלים של פעם בתקופה כמו ראפיניה ולאמין ימאל, מדובר גם בשיטה, בטביעת אצבע של המאמן.
היא לא איבדה מאומה מהוויתור על רוברט לבנדובסקי ופראן טורס, להפך. ברצלונה של השנתיים האחרונות חיסלה את ריאל מדריד, עם כמה השפלות כחותמת, וזכתה בשתי אליפויות בקלות יחסית. אבל בליגת האלופות, ברצלונה נעצרה. פעם זו הייתה אתלטיקו מדריד עם ההגנה החזקה והשלמות הטקטית של דייגו סימאונה שהגבילה את ברצלונה לשני שערים בשני משחקים, והוכיחה שלהתקפת בארסה יש גבולות, ופעם זה היה דו-קרב שערים עם אינטר שהוכיחה לברצלונה: עם ההגנה שלך, כמה שערים שאת יכולה לכבוש, אני יכולה לכבוש אחד יותר.
ימאל והחברים אחרי קלאסיקו כושל
(David Ramos, Getty Images)
רק שברצלונה ופליק הם קבוצה, מועדון ומאמן עם תבלין דומיננטי של גאוותנות. הם בטוחים בצדקתם, בעובדה שהם עושים את הדבר הנכון. הם לא אוהבים להודות בטעויות. האמת, שלהם, סופה שתצדיק את עצמה. האסתטיות מעל לכל תכלס מכוער. בקיץ אחרי אינטר, ברצלונה הביאה שוער ושני קיצוניים. בקיץ האחרון, היא הביאה חמישה שחקני התקפה, שוער מחליף ומגן ששיחק בליגה הסעודית. העזרה המשמעותית היחידה להגנה של ברצלונה הייתה ההחתמה של רודרי. אבל רודרי הוא לא שחקן הגנה, הוא קשר חצי-חצי שהאופי וסגנון המשחק שלו היו אמורים להוריד את הלחץ מההגנה. הוא פרנקי דה יונג פלוס. משהו שכבר היה לברצלונה, והיא החליטה רק להדגיש אותו.
פתיחת העונה של ברצלונה רמזה שאולי הגישה שלה צודקת. אבל העונה של ברצלונה, עד סוף אוקטובר, היא עונת חימום, הרצה, גם המשחקים הרשמיים שלה הם רק הכנה לדבר האמיתי. ההתקפה של פריז סן-ז'רמן החריבה את ברצלונה. אבל זה היה בפריז, נגד אלופת אירופה המכהנת בשנתיים האחרונות, עם ההתקפה המאיימת ועם הגאונות הטקטית והמשמעת הקבוצתית של לואיס אנריקה. שלשום, כמה ימים לאחר איבוד הנקודות הראשונות של ברצלונה העונה, היא אירחה את ריאל מדריד בקלאסיקו הראשון של העונה. זה היה אמור להיות התיקון, הראיה לכך שפריז היתה רק מהמורה קטנה בדרך. ברצלונה הפסידה לריאל 2:1, אבל זה היה בעיקר איך פליק הפסיד לז'וזה מוריניו.
הבן יקיר לפרס
הרכש של ריאל בקיץ הלפני אחרון, הקיץ שבו הובא לכס האימון בן הבית צ'אבי אלונסו, היה רכש לא ברור, עתידני, טלאי לפה וטלאי לשם. המאמן בנה על כך שיהיה לו זמן לבנות זהות. זה לא הספיק. הוא היה רך מדי עם השחקנים ובמיוחד בהתנהלות שלו מול ההנהלה. הוא לא הציב אולטימטומים. הוא הסתפק. למרות שהיה שחקן זמן רב במועדון, אלונסו לא הפנים לחלוטין את הלחץ העצום של להיות מאמן ריאל מדריד תחת פלורנטינו פרס, את הצורך המיידי בהישגים, בעיקר מול הדומיננטיות המטורפת של ברצלונה.
אלונסו הלך, ריאל הביאה טלאי ביניים בדמות אלבארו ארבלואה. פלורנטינו ניצח שוב בבחירות, והפעם, במקום להביא את השחקנים הכי טובים שכסף יכול לקנות (בלי קשר למידת ההשתלבות וההתאמה שלהם לקבוצה או לתלכיד שלה), הוא הלך לתהומות הנשייה כדי הביא את הבן היקיר שלו לעמדת המאמן, מי שהוכיח שהוא תמיד יכול למצוא את עקב האכילס של ברצלונה, מוריניו.
מוריניו הוא לא אלונסו. הוא ידע שהוא חייב לעצור את ברצלונה. הוא הכין לפרס רשימת קניות, עם כוכבית: זה השחקן שאני רוצה, ורק אותו. אם אתה לא מביא לו אותו, אז אני לא רוצה אף אחד אחר בתפקיד. זה היה, מבחינת הגישה ובעיקר מבחינת התלכיד שמוריניו רצה לבנות, חזרה לימים מהקדנציה הראשונה שלו בצ'לסי. מוריניו רצה לבנות קבוצה, גאוות יחידה, סיירת.
הוא הביא את מארק קוקורייה מצ'לסי, את דנזל דומפריס מאינטר, איברהימה קונאטה מליברפול, ברנרדו סילבה ויאן דיומנדה הצעיר. מדובר ברכש מגובש, עתיר ניסיון וגדוש באליפויות ברובו, עם תיבול פורטוגלי ותיק שמוריניו יכול לסמוך עליו באמצע הקישור. מוריניו רקח אנטיביוטיקת ברצלונה. כל השחקנים הללו שיחקו תפקיד משמעותי בניצחון של ריאל. מוריניו אמר לברצלונה ופליק: אתם כל כך טובים ולא עצירים בהתקפה? בואו נבדוק. ימאל הוא אחד בדור? בואו נבדוק אותו באחד על אחד נגד קוקורייה. כל מכונית זקוקה למבחן ריסוק. בשבוע האחרון נקבעו לברצלונה שני מבחנים מהסוג הזה, ובשניהם הובהר שמערכות הבטיחות שלה התנפצו לרסיסים נגד קיר פ.ס.ז' וקיר ריאל מדריד.
זו שרצתה יותר
זה היה אל קלאסיקו מפתיע לא רק בתוצאה שלו ומבחינת קצב המשחק והדומיננטיות של ריאל. למוריניו יש מספיק תעודות בארון מתקופת האימון שלו בצ'לסי, אינטר והקדנציה הקודמת של ריאל, שמעידות עליו כקריפטונייט של ברצלונה, גם בתקופות שבהן המועדון הקטלאני הציג התקפות הרבה יותר אפקטיביות ומסוכנות. הוא הרוויח את הרקורד שלו מול ברצלונה ביושר. מה שהיה מפתיע היה היפוך התפקידים בינו לבין פליק.
מוריניו הוא אדם ומאמן שחצן (לכו לראות את הדוקו עליו בנטפליקס כדי להיווכח בזה). אבל הוא גילה במשחק הזה ענווה עצומה. הוא לא החנה את האוטובוס שלו על תיבת החמש. ימאל אמר על קוקורייה שהוא יאכל אותו חי? מוריניו נתן לאלוף אירופה והעולם להילחם על הכבוד שלו מול ימאל לבד, בלי שום עזרה.
הוא הציב חוליית קישור מתגבשת עם ארדה גולר וג'וד בלינגהאם, סילבה הוותיק ואורליאן צ'ואמני המשתפר שלחצה על הקישור וההגנה של ברצלונה. בלינגהאם עשה עבודה טקטית הגנתית מושלמת על רודרי, ריאל הייתה קשוחה יותר, אינטנסיבית יותר, היא רצה ועבדה קשה יותר מברצלונה. כל אלו הם סמלים של קבוצות אותן אימן מוריניו.
וכמובן שהוא סמך על השחצנות של פליק הצנוע, בכל מה שקשור לקבוצה שלו. ההגנה של ברצלונה לא השתנתה? מוריניו סמך על קיליאן אמבאפה. שחקן עם מאזן כיבושים אדיר גם בקלאסיקו (אחרי שנתיים בלבד יש לו יותר משחקים עם שני שערים נגד ברצלונה מאשר כריסטיאנו רונאלדו או קארים בנזמה), ובעיקר בקאמפ נואו. אמבאפה הצדיק את ההימור של מוריניו.
