30 הדקות האחרונות של הפועל באר-שבע נגד אוניון סן ז'ילואז הבלגית בחמישי האחרון במסגרת הליגה האירופית היו שיא השיאים, כמו שאומרת אופירה. באיצטדיון הריק בדיסלדורף, בהיעדר אוהדים, כלומר עדים למתרחש, נוצרה אווירה של מכירת חיסול. של חטוף כפי יכולתך.
באר-שבע הורידה את המחיר של גול לרבע מאמץ. רק תבואו. רק היום. מלאו שקיות. קחו לילדים, לנכדים. והבלגים היו באמוק. מבצע כזה באמת חבל להחמיץ. בעטו מכל הבא ליד, הגביהו מכל הבא ליד. כאילו מחלקים אייפונים חינם.
במחצית הראשונה זה היה שונה. הפערים כמעט ולא היו קיימים, עד שאפשר היה לומר שה-1:0 איתו באר-שבע ירדה למחצית, היה עוול. לבאר-שבע יש את הלקויות המקצועיות שלה: לא נמצא התחליף לניצוץ של קינגס קאנגווה, אין תחליף לעוצמות הפיזיות של לוקאס ונטורה, וכשבנוסף אליאל פרץ יוצא בשלב מוקדם, מרכז השדה הופך שטח הפקר.
השלד פרץ-ונטורה-ויטור – שהבטיח לאורך השנים שלכל הפחות היריבה תקיז זיעה בדרך לכיבוש – לא היה שם. על המגרש היו ילדים, שאבא ואמא השאירו לשמור על הבית, עם גז דולק.
ועדיין, הסדר הנכון יהיה לומר: הפסידו מקצועית, הובסו מנטלית.
לפעמים תבוסה עדיפה על 1:0 קטן, כי היא מחייבת להתעכב. להישיר מבט. אתה לא יכול לנפנף ב"היה להם יותר מזל". או "השופט הכריע".
ובאר-שבע סובלת, סבל קשה, במפעל האירופי. הוא מיותר לה. גם עומס טיסות, גם יחס עוין מהיריבות, גם תוצאות מבאסות. מהמשחקים הללו, בינתיים, אין שום ערך מוסף מקצועי להביא הביתה. רק שחיקה, פיזית ומוראלית.
במחצית השנייה, המאמן רן קוז'וך הציג בחילופיו את מה שהיה ידוע: משחק הליגה מול מכבי חיפה שמחכה מחר יותר חשוב. ועדיין, יותר מנחיתות מקצועית, השתררה נחיתות רצון. באר-שבע הפסיקה לרצות. מהצד זה נראה כמו תחושת קבס מהמעמד. האירופה הזה הספיק לה.
באר-שבע לא המציאה כלום. יש פה מאפיין שנוגע למרבית הישראליות הגדולות שמשחקות באירופה בשנים האחרונות. המשחקים, במקום יעד, במקום אופק, הפכו למס שנדרש לשלם. קוז'וך יודע: לקבל ארבע מסן ז'ילואז עדיף מלקבל שתיים ממכבי חיפה. כשזה קורה בדיסלדורף, בלי קהל, יש סיכוי שלא נשים לב.
