קשה לעכל מנהיג ימני שלא מתנצל.
אז למה בעצם בן גביר? זו תמצית השאלה.
לצערי, עד לקדנציה האחרונה, רווחה גם בימין התפיסה של קניית שקט ו"ממלכתיות". זו לא הייתה דחיינות, זו הייתה דרך חיים. להרוויח עוד יום, עוד חודש ועוד שנה. למה להתמודד כשאפשר לדחות.
התפיסה הזו הייתה נכונה לנושאי הביטחון, כלפי מערכת המשפט, ובכלל לאומץ של הימין למשול. גם את מה שכן העזנו לעשות, עשינו במחשכים, כדי שחלילה לא יידעו שהיה לנו אומץ.
(יובל חן)
שוחחתי פעם עם יהודי שעלה ממדינה אירופאית עם אנטישמיות גואה. הוא יצא מדעתו מתסכול: "עליתי לארץ כדי להפסיק להיות יהודי מפוחד. להפסיק להסתתר, לבקש אישור ולמצוא חן. כאן, בארץ שלנו, האויבים שלנו צריכים לפחד, אנחנו צריכים להסתובב עם גב זקוף ומבט שאף אחד לא יעז להתעסק איתנו".
וזו מבחינתי התורה כולה. מתחילת הקדנציה באתי עם תפיסה שונה מההכלה, הפחד, מריחת הזמן והחתירה לפשרות. זה היה נכון בנוגע לירי על הדיונות בעזה לפני 7 באוקטובר שזעקתי נגדו, וזה היה נכון כלפי היועמ"שית, שהייתי היחיד, קול קורא במדבר, שדרש בהקמת הממשלה לפטרה.
אני יודע שלא כולם מתחברים ל"סגנון" שלי. לגיטימי. אבל את החלופה האחרת, ה"ממלכתית", ניסינו עד היום, והתוצאות לא היו מרנינות, בלשון המעטה.
והאמת, כל הוויכוח הוא רק בזמן עבר. בסוף כולם מודים שצדקתי: לפני 7 באוקטובר אמרו שאני טועה לגבי עזה; הרפורמה בבתי הכלא שכולם הזהירו ממנה ועכשיו אפילו איזנקוט מחמיא עליה; חוק עונש מוות למחבלים שכולם מתקוטטים על הקרדיט עליו; תוכנית עידוד ההגירה הפכה לקונצנזוס אחרי תמיכת הנשיא טראמפ; כנ"ל הרס הבנייה הבלתי חוקית שביצעתי; חוק ביטול ההתנתקות של ח"כ סון הר מלך מעוצמה יהודית שכבר שכחו מי חוקק; רפורמת הנשק שמאות אלפים מברכים עליה; ועל השינוי בהר הבית מברכים גם מתחריי, למרות שהם נמנעים מלגלות מיהו הגורם המסתורי שחולל את השינוי.
ולסיום, אני פונה אליך אדוני רה"מ שאני אוהב. הניסיון לשווק ממשלת אחדות כדי למצוא חן בעיני השמאל לא ייצלח. השמאל ישנא אותך לעולם, כי אתה מייצג אותנו, הציבור ה"ביביסטי", לא כי אתה ביבי.
