מרים ג'מוס כבר לא תזכה לדעת מה עלה בגורלו של בעלה, שלמה מורד ג'מוס. מרים, שחיה איתו בלבנון עד שנחטף באוגוסט 1984, עלתה לישראל והמתינה בציפייה גדולה לכל התפתחות בנושא ‑ נפטרה ביום כיפור האחרון.
בתחילת ספטמבר דווח כי במסגרת המשא ומתן עם לבנון, מנסה ישראל לקדם את איתורם והשבת גופותיהם של ראשי הקהילה היהודית בלבנון - הרוגי מלכות שנחטפו ונרצחו באמצע שנות ה-80 על-ידי ארגוני טרור. מאחורי 12 בני הקהילה, נמצאות משפחות שמחכות עשרות שנים לדעת מה קרה ליקיריהן ועוקבות בדריכות אחר השיחות המתמשכות.
משה ג'מוס, בנם של מרים ושלמה, אומר כי גם אמו הייתה גיבורה. מרים, ילידת דמשק בסוריה, עבדה כאחות, מה שהעניק לה אישור מיוחד להסתובב בלילות ולסייע בהברחת בנות מהקהילה היהודית לישראל.
משה מתאר כי מרים ניסתה לעלות בעצמה לישראל פעמיים, נתפסה ואף ישבה בכלא הסורי. הובלת ההברחות קיבלה תפנית אחרי אירוע טרגי, שבמסגרתו נרצחה קבוצת בנות יהודיות במהלך המבצע. "התקבלה החלטה שהפעם שולחים מסוריה את הבנות מהמשפחות הבכירות, כדי להחזיר את האמון לקהילה".
חתונה מפוארת בביירות
קבוצת הבנות הזו, שמרים ג'מוס הייתה ביניהן, הצליחה להגיע ליעד – ללבנון ומשם לישראל, רק שמרים ועוד כמה בנות נשארו בלבנון. "אבא שלי התאהב בה והיא החליטה להישאר", מספר בנה. "היא הכירה את אחד מראשי הקהילה, זכתה לחתונה מפוארת, לשדרוג במעמד. וכל זה תוך כדי מלחמת אזרחים בלבנון". המשפחה גרה בביירות עם שלושת הילדים מוטי, שלום ומשה. "כשהבן הבכור נולד, ההורים דאגו להביא אותו לברית בישראל", מספר משה. המשפחה מספרת כי לאם היה גם חלק בהברחת ספרי תורה מלבנון לישראל.
לפי פרסומים, לשלמה, שהיה סוחר טקסטיל ונדל"ן, היה משרד בתוך בית הכנסת ברובע אבו ג'מיל במערב העיר. כשנחטף, משרדו הוצת ועל קירותיו רוססה המילה "יהודי". "אבי היה אחד מראשי הקהילה בלבנון והתעסק בתחום ההברחות", אומר משה. "אמי קיבלה על עצמה לא לשאול מה הוא עושה, מאיפה הכסף ומתי הוא מגיע. מאז החטיפה היא תפסה את הפיקוד על כל מה שקשור לקהילה היהודית בלבנון".
"זרקו גופות ליד הבית שלנו"
אחרי שבעלה נחטף, נכנסה מרים לנעליו, מספר משה. "כולם פנו אליה, גם ארגוני טרור. בזמן מלחמת האזרחים, אם חשבו שאחד ההרוגים הוא יהודי, היו שמים אותו ליד הבית שלנו. היא הייתה צריכה לזהות אם מדובר ביהודי ולדאוג לקבורה. היא נשאבה לזה, לא הייתה לה ברירה".
משה מספר כי בשלב מסוים, אימו הבינה שחייבים להעביר אותו ואת אחיו לישראל. הם הוברחו לכאן באוקטובר 1986, וחיו בפנימיות שונים בארץ. "היא הייתה רחוקה אבל הייתה דואגת להתקשר", הוא אומר.
למה היה כל כך דחוף להבריח אתכם?
"קודם כל, בגלל המצב בלבנון, ושנית, כי הגיעה שיחת טלפון מהחוטפים שהם מוכנים לשחרר את אבא עבור הבן הבכור. אמא הגיעה מאז כל כמה חודשים לארץ ואז חזרה ללבנון". לפי פרסום של המוסד לביטוח לאומי, ב-1989 היא עלתה לישראל.
משה מספר שאימו לא קיבלה את החיבוק שהגיע לה בארץ. "היא הייתה קשת יום, ללא עזרה כלכלית. גרנו בפנימיות והיא עבדה בעבודות כפיים".
שלום, בנם של מרים ושלמה עם תמונות הוריו
(יריב כץ)
ובכל הזמן הזה, לא הגיע שום מידע על אביך?
"אמרו לאמא 'אם יהיה משהו נגיד לך'".
מתי נכנסתם לתמונת המשא ומתן הנוכחי?
"אמא נפגשה הרבה פעמים עם מתאם השבויים והנעדרים במשרד ראש הממשלה, גל הירש. ברגע שבישרתי לה שזה על השולחן, היא הלכה וכבתה והסתגרה. היא כל הזמן אמרה 'בעלי יבוא אליי'. היא התחילה לשקוע בגעגועים מטורפים. ביקשה כל הזמן לראות את אבא, את החפצים שלו. אחרי כמה זמן היא חלתה. בכל פעם היא הייתה שואלת אותי על המשא ומתן: 'נו הם ישבו?'. אמרתי לה 'הם ישבו, יש קצת עיכוב'. ברגעיה האחרונים היא אמרה לי: 'משה, אני יכולה לשחרר. אני עייפה'".
