ספק גדול אם כשנתניהו דיבר על "סופר-ספרטה" - העתיד שהוא מייעד למדינת ישראל - הוא התכוון ספציפית לנגה ארז. אבל Noga הדוקו המצוין (זמין ב-yes) שעקב אחר ארז ושותפה אורי רוסו מאז הקורונה ודרך 7 באוקטובר - מסלול המראה מטאורי שהפך לנחיתת חירום - מספר סיפור חד-משמעי. בעצם תנו לי לדייק את זה: הוא מספר את סופו החד-משמעי של הסיפור.
סיפור חלום ההשתלבות שלנו מחוץ למרחב.
סיפור חזון הניינטיז ותחילת האלפיים של ישראל כמדינה מערבית מן המניין, שתורמת ונתרמת לאיזה מכלול יצירתי גדול ממנה.
וזה הסיפור: דורות של ישראלים שניסו לשיר באנגלית ולצאת לשוק הבינלאומי הגיעו לסוג של קתרזיס במקרה נגה ארז, האחת שיש לה את זה באמת מכל הכיוונים; תועפות קוּליות וכריזמה עכשוויים, כישרון שמטפס מעריכית גם בזכות הרוסו שלצידה, גישה, הכרה, קבלות.
וכל זה כמעט הספיק - לרגע אפשר היה לחוש את אוויר הפסגות ממש על העור - ואז הגיע 7 באוקטובר. ארז הבינה עד כמה ישראליותה היא קללה מהסוג המיתולוגי: לגיבור אין דרך להתנער ממנה יותר מכפי שצב יכול להשיל את שריונו. ארז קולטת שלא משנה מה תגיד או לא תגיד על עזה, זה יהיה גול עצמי בשני המגרשים, הן הביתי (את לא מספיק של ישראל) והן הזר (את חשודה בפרו-ישראליות) ומספידה את עצמה בעצמה: זה לוז-לוז, היא אומרת. ויודעת.
פרויקט נגה ארז סופג ביטולים משלל פסטיבלים ואפילו הסוכן בלוס-אנג'לס נכנס, כמרקורי בשעתו, לנסיגה. ארז מביאה ילדה לעולם, ובסיום הסרט נדמה שהיא בדרך להפוך לעוד יוצרת ישראלית שמכאן ולנצח תתבקש לבצע חומרים ישנים ולהצטלם לפרויקטי חג נוסטלגיים. יהיה נחמד אם גם תפריש איזו חלה.
נגה ארז בהופעה
(צילום: טל ארגוב)
ההמשך, כידוע, דווקא החזיר אותה לפסטיבל קואצ'לה, אבל מבחינות רבות Noga הוא רקוויאם לחלום, כולל החלפתו בסיוט שאין דרך להקיץ ממנו; הישראליות רודפת את ארז ומשיגה אותה. בשני רגעי מצוקה משמעותיים בסרט, ארז משתבללת בחזרה לשירים של אביתר בנאי ואריק איינשטיין, ובסוף, באופן סמלי מספיק, היא פשוט מוטלת, מותשת, על כדור פיזיו גדול ובלתי יציב ככדור הארץ הנוכחי. שעה קודם בסרט, רובי וויליאמס עוד ביצע איתה דואט ודיבר על מיינד-פאק; לא היה לו מושג: המיינד-פאק האמיתי הוא שאין יותר היתכנות לשום דבר כזה.
