בשנה שעברה, ב-30 בינואר 2025, מתה הזמרת-שחקנית הבריטית מריאן פיית'פול בגיל 78, אחרי שהתמודדה עם שלל תחלואים. הידיעה העצובה, תפסה את הבמאים איאן פורסיית' וג'יין פולארד, בעודם שוקדים על סיום וליטוש סרטם התיעודי על פיית'פול. "הרגשתי כאילו איבדתי חברה", התוודה פורסיית', כשנפגשו בווילה בחוף הים בלידו של ונציה.
איך המוות שלה השפיע על ההפקה של הסרט שלכם?
"זה השפיע. קצת", מצטרפת פולארד לשיחה. "היינו כמעט בסיום העבודה, אבל כמובן שבשלב הזה היינו צריכים להכיר בכך שמריאן כבר לא איתנו".
מתוך הסרט "אנגלית שבורה" | צילום: יח"צ
(צילום: יח"צ)
ופורסיית' מוסיף: "בהתחלה כמובן פשוט עיכלנו את מה שקרה, וברגע שחזרנו לעריכה ניסינו לעבד איך אנחנו מתמודדים עם זה. הדבר הכי חשוב עבורנו היה לא להפוך את הסרט לסוג של מצבה עבור מריאן. רצינו לעשות סרט, שחי עם ההומור, הברק, הגישה והאמנות שלה".
ואכן, התוצאה היא הכי רחוקה מהספד ומצבה - לצמד הבמאים יצא סרט תיעודי מרגש, קולי ולא שגרתי. קוראים לו "אנגלית שבורה" – על שם אלבום הקאמבק של פיית'פול מ-1979, בו היא הפציעה מחדש והפעם עם קול סדוק וחרוך.
"אנגלית שבורה" מגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-42 של חיפה, שנערך בימים אלו, וכדאי מאוד לצפות בו. הוא מאפשר להציץ לחייה הסוערים של פיית'פול, שהייתה מסמלי "לונדון התוססת" של הסיקסטיז, התמכרה ונגמלה מסמים ובהמשך נאבקה בסרטן השד ובדיכאון קליני.
פיית'פול גם ניהלה רומנים פרועים, כולל עם מיק ג'אגר, מנהיג הרולינג סטונס. "לא פנינו אליו שישתתף בסרט", מספרת פולארד. "לא ידענו מה לעשות אתו ואיך להפוך אותו לחלק מהסרט".
בכלל, יוצרי הסרט בחרו לא להציג את סיפורה של פיית'פול בדרך צהובה וסנסציונית. "התפיסה הציבורית לגבי מריאן פיית'פול מאוד תקועה וקלישאית", אומרת פולארד. "גם אנחנו היינו מקובעים בתפיסות האלה, עד שהתחלנו לעבוד על הסרט. אתה יודע שמריאן נפגעה מדיווחים שקריים שפורסמו עליה במהלך השנים?".
אז איך רכשתם את האמון שלה?
"בהתחלה זה כמעט היה בלתי אפשרי. מה שעזר היה שאנחנו מכירים היטב את וורן אליס וניק קייב שעבדו איתה באלבומים האחרונים".
ופורסיית' מסכם: "מריאן פגשה המון אנשים במהלך החיים שלה, שלא היו אדיבים ונדיבים אליה, אז היא הפכה לטובה ולמיומנת בלקרוא אנשים מהר. ברגע שהיא הבינה שאנחנו לא יריבים, ושאין לנו כוונות לנבור באשפה שלה, היא הבינה שהכוונות מכובדות.
"הבריאות שלה הייתה גרועה כשפגשנו אותה לראשונה. אז הייתה דחיפות לצלם. עבדנו על הסרט כמעט ארבע שנים, ובמהלך הזמן הזה היינו מבקרים את מריאן ומבלים איתה. הפכנו לקרובים. אז כן, כשהיא מתה זה היה כמו לאבד חברה".
