לאחר מאמצי שכנוע מורכבים, ארבעת ראשי המפלגות בגוש השינוי אמורים להיפגש במוצאי שבת בביתו של יאיר לפיד ברמת-אביב ג'. זאת הזדמנות טובה לדבר על מתמטיקה. איש מהארבעה לא טמבל; כל אחד מהם יודע, שארבע המפלגות לא יגיעו יחד ל-61 מנדטים. בהנחה שהסקרים מחוברים למציאות, הנס הזה לא ייקרה. גם אם ייקרה, אי-אפשר לתחזק ממשלה ב-61.
חברי הכנסת מהמפלגות הערביות יתמכו במועמד הגוש ליו"ר הכנסת. הם ימליצו לנשיא למנות את מועמד הגוש למרכיב הממשלה. סביר להניח שיתמכו, או יימנעו, בהצבעה על אישור הממשלה החדשה. זה התרחיש הסביר. ארבע שנות בן גביר וסמוטריץ' לימדו אותם להבדיל בין רע לגרוע, בין מבאס לקטלני. במילים של ד"ר תאבת אבו-ראס, איש יוזמות אברהם, "כשאתה בגיהינום אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות ניטרלי". אבו-ראס מתמקד בחודשים האחרונים במשימה אחת - להעלות את שיעור ההצבעה בחברה הערבית.
אנחנו מדברים על מתמטיקה, לא על אידיאולוגיה. "שיעור ההצבעה הערבית בבחירות האחרונות היה 54", הוא אומר. "היום הוא מתקרב ל-62. בתוך ימים נגיע ל-65. בן גביר וסמוטריץ' וההתנחלות של הצעירים הדתיים במג'ד אל-כרום עושים לנו את העבודה. אנחנו שואפים להגיע ל-70 אחוז".
כמה זה במנדטים, שאלתי.
"תלוי בשיעור ההצבעה בחברה היהודית", השיב. "אני מאמין שנגיע ל-15 מנדטים. אני אופטימי: הפעם הערבים ינהרו".
הוא סיפר לי במה הוא מתמקד כרגע. "יש למשל כמה אלפי בדואים שמתגוררים בכפר קאסם: הם לא טורחים להצביע; יש קבוצה דתית שנוהגים לכנות, דעווה, בגלל ההשתקעות שלהם בהטפה דתית, מוסלמים שלובשים רק לבן. עד היום לא היה להם עניין בפוליטיקה; משפחות הפשע גירשו מאות תושבים מפרדס שניר בלוד. בבחירות צריך להביא אותם לשם; והדובדבן: כעשרת-אלפים ערבים-ישראלים מתגוררים באמירויות. אחת מהן היא חברת הכנסת לשעבר ג'ידא רינאווי-זועבי. היא התקשרה אליי, איך מארגנים לנו טיסות לקלפי".
אפשר לאהוב את זה, אפשר שלא, אבל מי שחושב ברצינות על חילופי שלטון חייב להתמודד עם המספרים. המפלגות הערביות אינן מאהבת שמחזיקים בדירת סתרים, כמו ברומן צרפתי למשרתות. אי-אפשר לייצב שלטון בלעדיהן.
התוכנית של נתניהו ברורה: הוא חותר לתיקו בקלפי. בשלב ראשון ינסה להמשיך לכהן כראש ממשלת מעבר. אם תקום ממשלת מיעוט חליפית הוא יעשה מה שיוכל כדי לפרק אותה. תנו לי חצי שנה, יאמר לשותפיו לגוש; תנו לי שנה: אנחנו נחזור בענק לשלטון. התוכנית עושה שכל: אין בינתיים שום סימן שמצביע על התפרקות פנימית של גוש הימין או כוונה של משפחת נתניהו לפרוש.
המפגש ההיסטורי בביתו של לפיד יכול להסתיים בהודעה משותפת: "אנחנו נעשה כל מה שהחוק מאפשר, כל מה שצריך, כדי להחליף את הממשלה הנוכחית. אין תנאים מוקדמים; אין אילוצים; אין שבועות; אין נדרים: הכל כולל הכל". לא בגלל הפוליטיקה. בגלל המתמטיקה.
אזריה האיש, אזריה הסמל. הפגנה מול בית הדין הצבאי המחוזי, תל־אביב | צילום: דנה קופל
החרטה שלא הייתה
בעוד חמש שנים וחצי, באפריל 2032, הרישום הפלילי של אלאור אזריה, היורה מחברון, היה אמור להימחק אוטומטית. אזריה רצה לקצר את התקופה. שלוש פעמים הוא הגיש בקשות לחנינה: הפעם הראשונה הייתה באוקטובר 2017, כשישב בכלא. רובי ריבלין היה נשיא המדינה. חוות הדעת של צה"ל הייתה שלילית; ריבלין אימץ אותה. הפעם השנייה הייתה באפריל 2022. הנשיא היה יצחק הרצוג. חוות הדעת של צה"ל הייתה שלילית; הרצוג אימץ אותה. ביולי השנה אזריה הגיש בקשה שלישית, בתמיכה נלהבת של השר כ"ץ.
הפעם היו סיבות טובות להשיב בחיוב: עברו עשר שנים מאז שאזריה, חובש בגדוד של חטיבת כפיר, ירה למוות במחבל ששכב, פצוע אנוש ומוקף בחיילי צה"ל, במחסום צבאי בחברון. על העבירה שהורשע בה חלה התיישנות; הוא היום אזרח בן 30, אב לשני ילדים; מאז האירוע לא נרשמו לו עבירות; אביו צ'ארלי חלה ואושפז; הרישום הפלילי מקשה עליו להתקבל למקומות עבודה הולמים.
אלה נימוקים שממלאים כמעט כל בקשה לחנינה: יש סנגורית שכותבת מכתב, יש יועצת משפטית של בית הנשיא שבודקת ומשיבה - פרוצדורה. אבל אזריה איננו מבקש רגיל: מבלי שהתכוון לכך הוא הפך לפרשה, לסמל, לאירוע מכונן בתולדות צה"ל.
שעות לאחר שסרטון מהירי הופץ ברבים, המדינה נחלקה לשניים: שר הביטחון בוגי יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט קראו למצות את הדין עם היורה; איתמר בן גביר, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט עמדו מאחוריו. נתניהו גינה, ולאחר זמן קצר שינה את טעמו וטילפן להורים. סיקרתי את הדיון בבית דין צבאי דרום, בג'וליס, ואחר כך את המשפט בבית הדין הצבאי המחוזי, שהתכנס בקריה. האווירה ברחוב הייתה אלימה, פוטשיסטית. "גדי, גדי, תיזהר / רבין מחפש חבר", שרו הכהניסטים.
המאבק היה ועודנו על נורמות הלחימה בצה"ל. זה מאבק שנוגע בליבת חיינו: אם צה"ל הוא צבא או כנופיה, משרת או פורע; אם ישראל קמה כדי לתת מקלט ליהודים או כדי להרוג ערבים. במובנים רבים, המאבק התחיל עוד לפני קום המדינה. אירועי 7 באוקטובר והשינוי שחוללו ברחוב הישראלי, עוררו אותו מחדש.
הוא היה גדול בממדיו על אזריה החייל; הוא גדול עליו גם עכשיו. התנאי הראשון שהנשיא היה צריך להציג לאזריה היה חרטה מלאה, גלויה, על המעשה שעשה. לפחות זה. כששאלתי את דובר בית הנשיא אם חרטה כזאת הייתה - נאמר לי: הבעת צער הייתה, אבל לא חרטה. אם אני יכול לקרוא מה בדיוק כתבה לכם הסנגורית שלו, שאלתי. לא, הייתה תשובת הדובר. אנחנו לא נוהגים לפרסם את המכתבים האלה. אבל פירסמתם חלקית, התקוממתי. חלקית, אמר.
אז יש צער ואין חרטה. אזריה לא מסכים להתחרט. לא ייאמן שנשיא מדינה לא מצליח להשיג חרטה מסמל (בדימוס) בצה"ל. אף על פי כן, החנינה ניתנה. למה? כי הרצוג.
צה"ל, במכתב מנומק, חתום על ידי סגנית הפצ"ר אל"מ ענבל דה-פז ובמכתב נלווה, חתום על ידי עוזר הרמטכ"ל, אל"מ אלון לניאדו, הביע התנגדות חד-משמעית לחנינה. אין חרטה, כתב צה"ל, אין קבלת אחריות, אין נסיבות חדשות, אין נסיבות אישיות שמצדיקות שינוי עמדה. הרצוג בחר להתעלם.
(הערת שוליים על תפקיד המשפטנים בתהליך: ב-2017, כשאזריה ביקש חנינה בפעם הראשונה, שר הביטחון היה ליברמן. הוא תמך חד-משמעית בחנינה. היועץ המשפטי של משרד הביטחון אז היה איתי אופיר. אופיר סייע לשר בניסוח ההמלצה. ב-2026, כשאזריה הגיש את בקשתו השלישית, איתי אופיר, עכשיו אלוף, כיהן כפצ"ר. על המכתב של צה"ל, שדוחה חד-משמעית את הבקשה, חתומה אמנם סגנית היועץ - החנינות הן באחריותה - אבל האלוף אופיר אישר כל מילה).
הנאום שלא היה
הנשיא ריבלין, קודמו של הרצוג, היה קשוב לרמטכ"לים בתקופת כהונתו. הוא עשה הרבה כדי להגן על הצבא מתעלולי הדרג המדיני. שאלתי את דובר בית הנשיא אם הרצוג שוחח עם הרמטכ"ל לפני שהחליט להתעלם מהמלצתו. הרי הם מתראים מטקס לטקס. לא, השיב. ההמלצה השלילית של הצבא ניתנה ביולי. מאז לא חזרנו אליהם. אין אצלנו פינג-פונג.
נדהמתי. אני מכיר את הרצוג עשרות שנים. בניגוד לאחרים, הוא תמיד חוזר - אני אומר את זה לשבחו. המזכיר הצבאי שלו זמין לכל קריאה: הוא יושב קומה מתחתיו. אם לא חזר, אולי לא רצה לחזור.
עכשיו, משההחלטה נתקבלה, השאלה הייתה איך לספר עליה לציבור. אמנם, לא כולם זוכרים את האירוע ולא לכולם אכפת, אבל השאלות שהתעוררו בפרשת אזריה חיות וקיימות ופוגשות אותנו יום-יום, מעזה עד קוסרה, מנז"א עד שדה תימן.
הרצוג יכול היה להתייצב מול המצלמות. "אני מבקש היום", יכול היה לומר, "להפריד בין אזריה האיש לפרשה שנושאת את שמו. אזריה הוא אזרח פרטי. הוא שילם את חובו לחברה. הגיע הזמן להסיר מעליו את הצל שנותר. לשם כך יצרו את מוסד החנינה.
"אבל אין בכך כדי לתת חנינה לפרשה שנושאת את שמו - אפילו לא שמץ. החנינה היא לאיש, לא למעשה. יידע כל חייל בצה"ל, יידע כל מתנחל בגבעות, יידע כל פוליטיקאי שמסית לפשיעה לאומנית, שפורס את חסותו על טרוריסטים יהודים: ישראל היא מדינת חוק. מי שיפגע בחפים מפשע, בחסרי מגן, מי שיפר נורמות וישבור משמעת, יישפט בכל חומר הדין. שלא יצפה להקלות מהנשיא, לא כל עוד אני יושב בבית הזה".
הנאום לא נישא. הנשיא בחר להוציא את ההודעה על החנינה במוצאי שבת, עטופה, כמה נוח, באווירה הסלחנית, המפייסת, של ערב כיפור.
הרצוג, כמו גנץ, משוכנע שהעם חצוי והוא, בגופו, מגלם את האמצע. אכן, העם חצוי, אבל בנושאים מסוימים, ערכיים, באמצע פעורה תהום. הנשיא לא יכול לגלם אמצע שאיננו. בתקופה הקשה הזאת ממתין לו תפקיד אחר: להיות שומר החומות, מגן הערכים, מגדלור להולכים בחושך. להפסיק לנהוג כעורך דין שראשו בעסקאות ולהתחיל לפעול כמנהיג. הרצוג מבקש לעבוד כמורה בבית ספר בתום כהונתו. אני תוהה לדעת על אילו נורמות יחנך את הילדים.
אצבע בעין
ועדת הבחירות המרכזית, גוף פוליטי שנשלט על ידי הקואליציה, פסלה שלשום מהתמודדות לכנסת את שתי הרשימות הערביות. הפסילה היא חלק מריטואל שנערך בכל מערכת בחירות. עורכי דין נפוחי חשיבות נושאים נאומים חלולים על טיבה של דמוקרטיה. תפקידו של בית המשפט העליון הוא לדון בפסילות בכובד ראש, ואחר כך לבטל אותן כנדרש. השופטים ישחקו את המשחק עד הסוף.
כשהעשן יתפזר רק אחד, סמי אבו-שחאדה שמו, יישאר בחוץ. לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה הודיעה שלא תגן עליו, לאחר שארבע המפלגות בגוש השינוי הודיעו שהן תומכות בפסילה, הסיכוי שבית המשפט העליון יציל אותו ירד פלאים. אבו-שחאדה הוא ראש בל"ד ומספר שלוש ברשימה הערבית המשותפת. פסילתו היא אירוע מהדהד. יש לה השלכות על מה שקורה במפלגות ערביות ויהודיות. היא נושא נהדר לפאנל על משפט קונסטיטוציוני. עם זאת, השמיים לא נפלו. ממש לא. אולי זה הפרט הכי מעניין בסיפור הזה.
המאמר שפירסם אבו-שחאדה למחרת טבח 7 באוקטובר היה מפגן של התלהמות מופקרת, מטומטמת, בעיתוי שאין אומלל ממנו. לא רק את רגשותיהם של היהודים אז ומאז הכותב לא הבין - הוא לא הבין גם את רגשותיהם של ערביי ישראל, בוחריו - אז ומאז. הם נחרדו ודבקו בקיים; הוא עלץ ודבק בכאוס.
המעידה הזאת אופיינית לבל"ד. מייסודה בל"ד היא מפלגה של אצבע בעין. היהודים מדליקים אותה, לא הערבים. ההנהגה שלה דומה באופן מביך לתנועות הקצה היהודיות, בשמאל ובימין: אותה תאוות חורבן, אותה התנשאות אליטיסטית, אותה אטימות לסבל של אחרים. אבו-שחאדה טעה פעם שנייה, כשלא מיהר להודות בטעות הראשונה. שלשום, ממיטתו בבית החולים רמב"ם, הוא חזר בו מכל מילה במאמר. מאוחר מדי, מאולץ מדי. הרכבת יצאה מהתחנה.
ברשימה המשותפת עשו שלשום את החשבון הקר: מקום מספר 3 ברשימה התפנה. זה אומר שנציגי בל"ד הבאים, במקומות חמש, שמונה ו-11, התקדמו לארבע, שבע ועשר. בהנחה שהרשימה תזכה ביום טוב לשבעה מנדטים, לבל"ד יהיו שני נציגים במקומות ריאליים, בדיוק כמו קודם. בל"ד לא תפרוש.
האם לפסילה תהיה השפעה על הבוחרים בחברה הערבית? לא בטוח. אחד מחברי הכנסת אמר לי שייתכן שתעלה את אחוז ההצבעה, ייתכן שתוריד, סביר יותר שלא תעלה ולא תוריד. מה שבטוח, הרשימה המשותפת תשתמש בפסילה בקמפיין שלה. כשפוסלים את אבו-שחאדה פוסלים אתכם, היא תאמר לבוחרים, יהודי לא היו זורקים מהכנסת בגלל מאמר אחד, ובתוך כך היא תרמוז להם שבלעדיו, הרשימה מתמתנת. לערבים שמבקשים להשתלב במדינה יש סיבה אחת יותר להצביע למשותפת וסיבה אחת פחות להצביע לרע"מ של מנסור עבאס.
אבו-שחאדה אושפז ברמב"ם בעקבות תאונה קלה - החליק ונפל. מיותר לייחס לתאונה משמעות סמלית. ליוויתי אותו בקמפיין בחירות בעבר. בשיחות אישיות הוא מנומק הרבה יותר, מרוסן הרבה יותר. הוא לקוי ראייה - המגבלה הפיזית מרככת את הפאתוס. הקהל שלו משכיל, אמיד, קורא עברית, מחובר להוויה הישראלית יותר מהקהל של טיבי או עבאס.
עמיתיו במשותפת לא התייצבו שלשום ליד מיטתו. חאלד תיתי, עורך הדין של בל"ד ומקורבו של אבו-שחאדה, היה שם. "אם קוראים את החוק לעומק", אמר לי, "לפני שפוסלים את סמי צריכים לפסול את רוטמן. הוא שולל את ישראל כמדינה דמוקרטית. ומה עם הליכוד? את כל השאלות האלה אני אביא לדיון בעליון ואביא שוב, בסבב הבחירות הבא, בסתיו הבא".
האם ההתייצבות של איזנקוט ומפלגתו בעד הפסילה תשפיע עליכם? שאלתי.
"ייתכן שאיבד את ההצבעה של נציגי בל"ד בעדו, אם וכאשר יתבקשו להמליץ על מועמד לראש ממשלה", אמר.
הזדעזעתי
יאיר גולן דיבר לפני קבלת ההחלטה עם חברי כנסת ממפלגתו. גלעד קריב הציע להימנע. נפסיד עשרות אלפי קולות במגזר הערבי, הזהיר. גולן החליט לתמוך בפסילה. ההחלטה שלו שימחה את שותפיו לגוש השינוי: סוף-סוף הצליחו להציג חזית אחידה, כל הארבעה. מול הדה-לגיטימציה שעושה לו הימין, גולן הוכיח שהוא שמאל ציוני. היא גם הדאיגה אותם: הערך המוסף של הדמוקרטים בגוש היה הבוחרים הערבים. אם הדמוקרטים לא יביאו אותם איש לא יביא.
גולן לא דיבר עם סומיה בשיר, היחידה מהחברה הערבית שממוקמת במקום ריאלי (10) ברשימה שלו. זה מלמד על מגבלות ההבנה של גולן ביחסי אנוש עם שותפים לדרך. אילו היה מדבר איתה היה לומד שהיא נחושה יותר ממנו.
"נחשפתי למאמר של אבו-שחאדה רק עכשיו", אמרה לי. "הזדעזעתי. אנחנו מפלגה יהודית-ערבית. המאמר פוגע בחיים המשותפים, בכל מה שאנחנו חורטים על דגלנו. הטבח לא היה רק נגד יהודים".
האם היית מציע לגולן להימנע? שאלתי.
"לא", השיבה. "הימנעות כמוה כשתיקה: היא נותנת אישור למה שנכתב במאמר. אני רוצה להזכיר לך שהייתי חברה במטה החטופים. אני לא אתמוך בדבר לא נכון רק בגלל שכתב אותו ערבי.
"חשוב לי לומר גם שאני מתנגדת נחרצות לפסילת רע"מ והמשותפת. פסילה תפגע קשה בחיים המשותפים".
האם התמיכה של הדמוקרטים בפסילה תבריח מצביעים ערבים? שאלתי.
"לא", ענתה. "החברה הערבית עמדה עמידה איתנה אחרי 7 באוקטובר. ערבים היו בבתי חולים, בתחבורה הציבורית, במשק, בכל מקום שנזקקו להם. אין מקום לקיצוניות ולאלימות".
