על 7 באוקטובר. קיבוץ בארי קם בין אחת עשרה הנקודות שהוקמו בנגב במוצאי יום כיפור תש"ז (5 באוקטובר 1946), לפני 80 שנה. ב-1950 הצטרפה אליו, בניגוד לעמדת הוריה, נערה בת 15 מתל-אביב - קרובת משפחתנו חנה גוטסדינר, לימים קריצמן. רשעי חמאס נטלו את חייה ב-7 באוקטובר, בגיל 88. במאמצי החילוץ הגיעה לשם באותו יום יחידה משלדג. מפקד היחידה, רס"ן יצהר הופמן, אף הוא קרוב משפחתנו, ביקש בהמשך את סליחת מפוני הקיבוץ ואמר "עוד נשוב לחרוש את שדות בארי". בהמשך המלחמה נפל בגיבורים. מקימי בארי ב-1946 היו חלק מחזון הנגב. הם עמדו בגבורה בתש"ח וקיימו חיים פורחים, חרף הקרבה לחבל עזה ולאיומים משם. הם לא חזו טבח זה, שעליו אמר הפייטן יצחק בר צבי בערב יום הכיפורים "ותנקום דם עבדיך מאויביך עד תומם, ותדרוש לשפך דמם לדעת מה זה ועל מה זה" – ואין דורש לשפך דמם ואין חוקר. חרף זאת, שדות בארי נחרשים, ציונות במיטבה.
על ברכות החגים. חגי תשרי מביאים בכנפיהם ברכות רבות. זכיתי וקיבלתי ברכות רבות מאנשים נהדרים מכל תחנות חיי, מן התיכון, האוניברסיטה העברית בה למדתי ולימדתי, צה"ל, משרדי הביטחון והחוץ, מזכירות הממשלה, בתי המשפט המחוזי והעליון, ועליהם נוספו דתיים וחילוניים ומסורתיים, וגם חרדים וערבים (כולל מירדן) וחברים מגרמניה וארה"ב. למקרא כל הברכות באדיבות הווטסאפ והדוא"ל היו לי רגעי אופטימיות, כי הרוח הייתה אחת - של תקווה. כל אחד ואחת ותקוותם, אבל תקווה ישראלית ויהודית ועוד. "יש לי חלום", אמר מרטין לותר קינג. גם לי יש חלום: שתהיה שותפות אחרי הבחירות, ככל האפשר רחבה ויציבה, הגונה וערכית וגם בלי הדרת ערבים. יש לי הסתייגות עזה מחלק ניכר מן הפוליטיקאים הערבים (עיין ערך מנהיג בל”ד) – וגם ביקורת על חלק מן החברה הערבית, אך הם אזרחי ישראל לכל דבר. אני מאמין שהציבור הערבי ברובו רוצה בשילוב. חלום ברכות תשרי אולי משמיע תקווה.
על הסליחות. נוהג אני, חרף אשכנזיותי (מה לעשות) להתפלל סליחות פעמים אחדות מדי שנה בבית הכנסת הספרדי הנפלא "עדס" בנחלאות בירושלים, בטרם שחר. הפתיחה "בן אדם מה לך נרדם" והמשכה "רחץ וטהר ואל תאחר בטרם ימים פונים", מתפרשת על ידי כתזכורת לגיל המתקדם וגם לחשבון נפש. באחד הבקרים היה שליח הציבור סגן אלוף צעיר ומרשים, בעל קול נפלא, שמדיו העידו על היותו בחיל המודיעין. הוא חימם את לבי והיה לי שוב חלום, שכן ירבו כמותו. ועוד, הצעותיי להוסיף מתפילות יהדות המזרח בבית הכנסת האשכנזי שלנו “מישרים” בירושלים בראש השנה ויום הכיפורים נענו בשמחה, עוד אות לטובה.
על סרטוני התעמולה המזעזעים של "הציונות הדתית". כבר רבים כתבו על שפל המדרגה בסרטונים בהם נגררים הנשיא עמית, השופטת ברק ארז והיועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה על ידי משטרה, כחלק מן ההבטחות להמשך ה"רפורמה". אוי לעיניים שככה רואות, שלא לדבר אירונית על המסר המובלע לגבי דיכוי חופש ההפגנה. יסולח לי, אבל מי שזו פרסומת תורתו אינו בעיניי לא ציוני ולא דתי. כי הציונות אינה מבזה את מערכת המשפט גם אם תיתכן ביקורת, ודת ישראל אוסרת על הלבנת פנים ופגיעה בכבוד הבריות; אני כותב כציוני-דתי בכל ישותי.
על "נז"א". כיועץ משפטי לממשלה, הייתי מזכיר בישיבות קבינט את הצורך להתאמץ בפעילות חיל האוויר בלבנון לדייק ככל האפשר למניעת פגיעה באזרחים. מעולם לא היה לי ספק שזו רוח הפקודות. זכורני יום ראשון אחד, שם סיפרו שאתמול הייתה הזדמנות לפגוע בכל הנהגת חמאס שהתכנסה, אך אפשרות זו הייתה כוללת גם פגיעה באזרחים. התכנית שונתה. אין לי גם ספק שזו המדיניות גם כיום. אין ג'נוסייד. זו עלילה, שמחייבת תגובות ומאבק. זאת גם נוכח התפשטות האנטישמיות – הטבולה באנטי ישראליות. עיינו ערך ניו-יורק וערך ברלין.
אסתפק בכך, ואאחל לכולנו מועדים לשמחה בסוכת שלום.
