למה 'החמישיה הקאמרית' היא ההפך מעכשיו? אולי כי היא, לפני הכל, כעס. פירוק. בעיטה. כי 'החמישיה הקאמרית' – שכותביה (אסף צפור, יוסף אל-דרור, עוזי וייל, מודי בר און, אתגר קרת) וגם מבצעיה חלפו דרך ישראל של מלחמת לבנון והאינתיפאדות, עברו בעקבותיהן את ההפך ממה שעובר הדור הנוכחי בעקבות 7 באוקטובר: הם לא "התקרבו", לא "התחזקו", לא "התפכחו", לא הפכו ימנים, דתיים או לאומיים יותר. למעשה הם רק הפכו זועמים וסקפטיים יותר וביקשו, לפני הכל, לא לתקן אלא לפרק; אתוס, פאתוס, אידיאלים, שפה. הם חשפו את האופן שבו הישראליות ההגמונית חלולה. וזה היה מצחיק ממש רוב הזמן, וחסר פואנטה לפרקים, וכמעט תמיד חתרני ובוטה ולא במיוחד בידורי.
זה לא היה 'הקומדי סטור', שנוצרה כסוג של תשובה צבעונית מלמטה; זה היה, במופגן, מקום גבה-מצח יחסית שבו רפרנסים ליונה וולך, גסויות על שואה וצבא ונעיצות סכין תכופות בגבן של האידיאולוגיות והבולשיט שישראל מאכילה בהן את כל בוגריה לא התאמצו לשעשע או לפגוש קהל.
אבל הקהל בא לפגוש אותם.
בשנים האחרונות היה לו פחות לאן לבוא; יכולתם להשיג מערכונים מזדמנים ביוטיוב או לחזור ל-DVD, אבל החל מאתמול, כל חמש עונותיה של 'החמישיה' זמינות לצפייה בכאן BOX ובאתר כאן ארכיון. מדובר בשירות לציבור בדיוק כפי ש'סיינפלד' ו'חברים' צריכות בית קבוע בכל זמן.
'החמישיה' היא, כידוע, ממגדירות הישראליות של הניינטיז, והיא נעה לאורך העשור כמו כספית בדם; משקפת, מנצנצת, רעילה בפוטנציה. המהלך שעשתה – מהנונסנס וההתנזרות מאקטואליה בעונות הראשונות, ועד המונולוג של יגאל עמיר בפתח העונה הרביעית ו"תפתח את המנהרות ביבי" – הוא גם מסע הלוויה של הישראליות לאורך עשור שהתחיל באופטימיות ופתיחות לעולם והסתיים בהשקת עידן נתניהו ונפילתה הסופית של ההגמוניה הישנה.
לא היה לה סיכוי כיום בערוץ מרכזי, ואולי גם לא ברשת. הייתם צריכים שהכוכבים יסתדרו בדיוק במנח שבו ערוץ 2 הניסיוני הפך לשלוש זכייניות רעבות, שנשכנות תהיה עדיין מקובלת על המיינסטרים, ושקרן מור, רמי הויברגר, דב נבון, שי אביבי, מנשה נוי והבמאי איתן צור יבקעו מהחוג לקולנוע עם תועפות אמביציה.
אבל זו אגדה שקרתה באמת, והיופי הוא שגם כעבור עשרות שנים, 'החמישיה' לא סובלת משום פג תוקף. קחו איתה סיבוב נוסף. שבעה מחנות ריכוז בשלושה ימים. מושלם.
