רחל רבין // מיה ולנטיין } כרמל } 192 עמ'
צריך לקרוא את הספר הזה כמו סאגה על חמישה דורות של בני משפחת רבין, ובעצם כמו רומן רב-דורי על המפעל הציוני, שבמרכזו אישה לא גבוהה עם עיניים נבונות, רבת-מעשה ובעלת עקרונות. זה בדיוק מה שעשתה ההיסטוריונית אניטה שפירא, שכתבה את ההקדמה לביוגרפיה המסקרנת ומעוררת המחשבה על רחל רבין, שראתה אור יומיים לאחר מותה בערב ראש השנה תשפ"ז. שפירא קיבלה פנייה ממיה ולנטיין, נכדתה של רבין שכתבה את הספר, ולא התלהבה. היא חשבה שמדובר בעוד ספר זיכרונות משפחתי. כשקראה, הבינה שמדובר בספר שהוא רקוויאם לעבר מפואר. זה מה שהוא, שיעור היסטוריה ציונית ופמיניסטית, שקשור לכולנו, לא רק למי שמכונים בלעג 'קפלניסטים', והם כנראה קהל היעד העיקרי.
רחל רבין היא גיבורה ספרותית מן המעלה הראשונה, וזו קביעה נפרדת מהעובדה שהיא אישה ממשית שחיה למעלה ממאה שנים באומץ ובנאמנות לערכיה. גיבורה ספרותית נמדדת ביכולתה לשאת סתירות פנימיות לאורך זמן, ורחל נושאת סתירה יוצאת דופן: היא מנהיגה שסירבה בעקביות לכל תפקיד שיסמן אותה כמנהיגה (ב-1969 כשחטיבת 'אחדות העבודה' במפלגת המערך ביקשה לשריין אותה כחברת משק סְפָר ברשימת המועמדים שלה לכנסת, אמרה רבין: "כנסת זה לא בשבילי. זה לא המגרש שלי", והוסיפה שאם מישהו צריך להיות בפוליטיקה מהמשפחה זה אחיה יצחק ולא היא. לדעתי זו הייתה טעות, וההיגיון הוא בדיוק הפוך), היא מחנכת שהודתה שהייתה יותר עם ילדי אחרים מאשר עם ילדיה שלה, אלחוטאית שכל חייה היו הצפנה, אישה שכל בני ביתה ידעו על בגידותיו של בעלה והיא לא ידעה.
רחל ויצחק רבין | צילום: שלום בר־טל
הנכדה הכותבת הבינה שהחומר הזה הוא חומר לפרוזה, ובנתה את הספר לא ככרונולוגיה, אלא כשמונה צירים נושאיים: הקמת קיבוץ מנרה, מלחמת השחרור, אימהוּתה של אישה שנושאת שליחות, התמודדות עם זהות משויכת (אחות של, אשתו של), שכוֹל על בנה המאומץ שנפל במלחמת יום הכיפורים ושאלת הבעלות על הזיכרון (עם נפילתו של ביניה ג'דידי התעוררה המחלוקת לאיזו משפחה הוא שייך, הביולוגית או המאמצת, והנצחתו הפכה לזירת תחרות), היחסים המורכבים עם לאה רבין, שלעיתים היו תחרות על גישה ליצחק (רחל מופיעה בספרה של לאה רק פעמיים, ואזכור אחד נשמט בעריכה), גילויי האחריות שלה כשידעה שסכנה מתקרבת אל אחיה ואיש אינו מציל אותו ממנה (רחל רבין אמרה מפורשות "איפה ששורפים בובות ותמונות שורפים גם אנשים", ובמכתב שכתבה לחיים גורי כארבעה חודשים לפני הרצח נדהמה איפה כל חבריו של יצחק מול כרזות ההסתה ושאגות הגידופים, והוא ענה לה בתלונות תוך שהזכיר חשבונות קטנים מהעבר), הזוגיות והאלמנוּת על סודותיהם הגלויים, וההפקרה והפינוי של מנרה לאחר 7 באוקטובר.
הבחירה במבנה בן שמונת הצירים היא עמידה מול מה שהסוציולוג פייר בורדייה כינה 'האשליה הביוגרפית', ההיגיון הרטרוספקטיבי שמחיל על חיים ממשיים רצף ליניארי שמכוון לקראת מטרה מסוימת, בעוד המציאות איננה כזאת, אלא מורכבת בעצם מבליל אירועים. ולנטיין מציבה את המר לצד המתוק כבר בעמודים הראשונים, ומצהירה שחיפשה את העוקץ. סבתה, שכבר כנערה לא הרגישה עקיצות מרוב שנעקצה, אמרה שאינה זוכרת אם בכתה כשבנה יפתח נפצע קשה בקרב על החווה הסינית בסיני במלחמת יום הכיפורים, (הוא היה הפצוע הקשה ביותר במחלקתו, ובאיכילוב הודו שאין לדעת איך ייצא מזה, בעודו שרוף ומרוסס, ולאחר שאיבד חלק מידו. אמו טיפלה בו במסירות וויתרה לשם כך על הזדמנות להתפתח מקצועית) ומודה שהתפלאה שלא הרגישה כלום כשגילתה שבעלה בוגד בה ("אני חושבת שבזוגיות יש לך לא פעם מבחנים. השאלה באיזו מידה אתה מסוגל גם כשיש משבר").
ולנטיין אינה מתחזה לכותבת אובייקטיבית, ובכך כוחה. הסקרנות האמיתית שלה הופכת לסקרנות של הקוראת. היא בונה זיכרונות מהתבוננות בתצלומים, מאלבום פרחים מיובשים, מלוח אבן לזכר נחמיה רבין, סבא רבא שלה, שממוסמר לאחד מקירות בריכת שחייה נטושה, מפנקס מספרי טלפונים שבו הצטברו האותיות "ז"ל". ההיסטוריונית הבריטית קרולין סטידמן השתמשה בסיפור חייה של אמה, אורגת במקצועה, כדי לדון בפער שבין החיים בשולי החברה ובין נרטיב של התנגדות. אמה רצתה שמלה יפה וחשבונות שמשולמים בזמן, לא אידיאלים, היא הבהירה. סטידמן דרשה לפרק את הנרטיבים ההגמוניים, שמוחקים את הסובייקטיביות הנשית לטובת סיפורי-על אידיאולוגיים.
סיפור חייה של רבין אכן נשזר ללא התר בתוך הנרטיב הציוני, והיא מוכרת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי תחת התווית המצמצמת של אחות של מנהיג. כשמסיטים את המבט מן הדרמה הגברית והלאומית לעבר התמודדות נשית במרחבים שנתפסים כמשניים, כמו המרחב המשפחתי, הקהילתי או החינוכי, מתגלה גדוּלה אחרת.
כתיבה ביוגרפית פמיניסטית אמורה לאתגר את הנטייה להפוך נשים לסמלים או לנספחים של מנהיגים גדולים. הספר הזה דורש להכיר במלאות של חייה על הקשיים, הפרדוקסים, החולשות וההישגים הכרוכים בהם. בביוגרפיה של אמנון ברזילי על יצחק רבין ('רבין, השנים המעצבות' בהוצאת 'ידיעות ספרים'), כתב ברזילי שנפגש עם רחל למרתון של שיחות. בכולן הוא התמקד באחיה. "בזכות חוכמתה, פתיחותה, כנותה והאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלה", כתב ברזילי, "זכיתי למידע רב ולשלל תובנות על יצחק". אצל ברזילי רחל היא מקור. היא מספקת לו את זיכרון הריצה המתמדת של יצחק הילד אל ד"ר פלר, בגלל מחלת הלב של אמו רוזה. ברזילי אומר שרחל הייתה הנפגעת הראשונה מקשיי התקשורת של אחיה ועבורו הייתה ספחת, ש"לא יכלה, עם כל אהבתה האין-סופית אליו, להיות תחליף לאם הבלתי נגיש שהיתה לו".
ולנטיין לוקחת את אותה מילה עצמה, שרחל אמרה בחיוך ביום הולדתו ה-70 של יצחק, וקוראת בה שאלה לא פתורה בדבר היותה רצויה: "בסך הכול הייתי די ספחת. תמיד הייתי הולכת אחריו לכל מקום, והוא אף פעם לא גירש אותי". ולנטיין מפרשת "בדברים האלה חשפה רחל שאלה לא פתורה... האם הייתה רצויה בקירבתו או לא?... מה הרגיש יצחק כלפי אחותו?". אותו חומר, שני ספרים, מיקוד אחר. כל פרק הוא יחידת לימוד, מיקרו-היסטוריה שנכתבה באמינות וביומרה מסוג טוב. מגיע לרחל רבין שתיזכר כאייקון ציוני בזכות עצמה. •
