לפני עשר שנים לערך הגעתי למומבאי בפעם הראשונה. אז עוד רבים כינו אותה בומביי, ומה שרציתי, מיד אחרי הנחיתה, היה פשוט לעוף משם. והאמת היא שכך קרה: בתוך פחות מיממה כבר הייתי בדרך לדלהי. אני לא יודעת לומר מה הפסדתי אז, אבל אני יודעת היטב מה הרווחתי כשנָחַתִּי עכשיו בעיר בפעם השנייה.
רגע אחרי היציאה מהטרמינל, העיר מתנפלת עליך. פקק ענק שאין לו סוף: מכוניות, קטנועים, אבא, אמא ושני ילדים על כל אחד מהם, טוסטוסים ואופניים, ובין לבין זרם אין-סופי של הולכי רגל שמתמרנים מצד אחד של הכביש לצד השני. משהו בסגנון 'עוצמים עיניים ורצים'. קונצרט של צופרים, ריח כבד שהוא תערובת של תבלינים, זיעת אדם ואדים העולים מהים, וכל זה בתוך מרחב אורבני עצום עם גורדי שחקים (במקום החמישי בעולם במספרם), עושר מנקר עיניים מול עוני קשה. זו לא עיר שמחכה לאורחים. היא לא מנסה להתייפייף, להתחנף או ליצור מצג שווא של רוגע. להפך. מומבאי היא עיר ללא הפסקה - מרתקת, מהפנטת וממכרת. בליל של כאוס ויופי שאי-אפשר להישאר אדישים אליו, ולב-ליבה הכלכלי, התרבותי והאנושי של הודו.
העיר נחשבת למטרופולין המאוכלס ביותר בהודו, עם יותר מ-22 מיליון תושבים ועוד כעשרה מיליון שנכנסים בשעריה מדי יום. היא שוכנת לחופו של הים הערבי, והיא המרכז הפיננסי של המדינה: כאן פועלת הבורסה ההודית, תעשיית ההיי-טק, בנקים ותאגידים בין-לאומיים, וכאן שוכנת כמובן גם תעשיית הקולנוע הגדולה בעולם - בוליווד.
לפני פחות מ-200 שנה כל הדבר הזה היה לא יותר מכמה כפרי דייגים על איים בודדים, שהתפרנסו בדוחק עד שהגיעו הבריטים. הם חיברו את האיים והקימו נמל מרכזי שהפך את מומבאי לאחת מנקודות המפתח של האימפריה: סללו כבישים, הקימו גשרים, מתחו מסילות רכבת ובנו מבני ממשל ומרכזי מסחר, שרבים מהם ניצבים בגאון עד היום. תנופת הבנייה נמשכה גם אחרי שהודו זכתה בעצמאותה ב-1947.
השער להודו
משום כך, טבעי להתחיל את הסיור בעיר בדיוק שם, על קו המים, ב"שער הודו" (Gateway of India) - שער אבן עצום ומונומנט אייקוני שהוקם ב-1924 ושימש כשער הכניסה הרשמי למדינה. המקום שואב אליו אלפי מבקרים מדי יום, מרביתם מקומיים שאי-אפשר להחמיץ את חיבתם העזה לתעד כל רגע במכשיר הנייד. אנחנו הגענו לשם עם דניאל סקויירה, צעיר מקומי בן 30, דובר אנגלית מצוינת ומתגורר ברובע קולבה (Colaba), שהזמין אותנו לכוס תה בביתו - חלק מהאנגר ענקי שהוקם ב-1844 ושימש במקור לאחסון כותנה טרם ייצואה לבריטניה.
(Snehal Jeevan Pailkar, Shutterstock)
מול השער ניצב מלון טאג' מאהל פאלאס (Taj Mahal Palace), אחד המלונות המפורסמים בעולם. מלון יוקרה ששווה להציץ לתוכו, אלא אם אתם יכולים להרשות לעצמכם להשאיר שם כמה אלפי אירו ללילה. זהו מסע במנהרת הזמן אל ימי הקולוניאליזם המפנקים: שילוב של קטיפה וזהב, נברשות ענק, כורסאות בורדו נוסח בית מלוכה בריטי, מסדרונות המעוטרים בתמונות של שועי עולם לדורותיהם, וכן - שירותים מצופי שיש שחור בגודל של סלון ממוצע. במתקפת הטרור שהכתה בעיר בנובמבר 2008 נרצחו במלון עשרות בני אדם, וחלקים ממנו נהרסו ועלו באש. המבנה שופץ במהירות, וכיום קשה למצוא זכר לאסון שהתרחש בין כתליו.
המקום שבו סימני המתקפה הרצחנית עדיין ניכרים הוא בית חב"ד, השוכן אף הוא ברובע קולבה. מחבלים איסלאמיסטיים פרצו לבניין ב-26 בנובמבר 2008, השתלטו עליו ובמשך יומיים ניהלו חילופי אש מול כוחות הביטחון ההודיים, במהלכם נרצחו שישה יהודים - ובהם שלוחי חב"ד הרב גבריאל נח ורבקה הולצברג ז"ל. את בנם הפעוט, מוישי (צבי משה), הצליחה להציל המטפלת ההודית סנדרה סמואל, שעלתה עימו מאוחר יותר לישראל, קיבלה אזרחות ונשארה בארץ.
הבניין, שעדיין נמצא בשיפוצים, מתנשא לגובה של חמש קומות וכולל בית כנסת, ספרייה תורנית וחדרי אירוח. בחלק מהחללים עדיין נראים סימני הפיח והחורים שנפערו בקירות. בחדרו של מוישי נותרו סימוני הגובה שחרטה האם כדי למדוד את גדילתו מדי שנה. ב-2018, בעת ביקורו של ראש ממשלת ישראל במקום - ביקור שאליו הצטרף מוישי עצמו - סימן נתניהו קו גובה נוסף וכתב מעליו: "עם ישראל חי". שליחי חב"ד כיום הם הרב ישראל ורעייתו חיה קוזלובסקי, הורים לשמונה ילדים שמתגוררים בעיר כבר 16 שנים. המפגש עם הרב, שליווה את הביקור וגולל את סיפור המבנה, היה מרגש ומטלטל במיוחד.
(chriss73, Shutterstock)
דהראווי: מורכבות אנושית
מה עוד נמצא ברשימת החובה? שכונת העוני דהראווי (Dharavi). מוחמד אלקמה, המדריך שליווה אותנו, נולד וגדל בה. הוא סטודנט לכלכלה, וגם הוא, כמו רוב תושבי העיר, דובר אנגלית רהוטה - עובדה שמקילה מאוד את ההתמצאות. 'בעיניים שלכם זה אולי נראה מקום עלוב ונורא', אמר לנו, 'אבל עבור האנשים שחיים כאן, יותר ממיליון איש, זה בית שמספק קורת גג, פרנסה וקהילה'. עד כדי כך, שרבים מהתושבים דוחים הצעות להתפנות למגדלי מגורים מודרניים.
דהראווי היא מבוך אין-סופי של סמטאות (שבימי גשם מומלץ לחצות אותן בנעליים מתאימות), שבהן משפחות שלמות חולקות חדר בן עשרה מטרים רבועים המשמש כסלון, מטבח, חדר שינה ושירותים. לצד המגורים פועלים אלפי בתי מלאכה זעירים: אנשים יושבים על הרצפה וממחזרים במרץ מתכת, פלסטיק ונייר; רוקחים סבונים משאריות שומן, ותופרים וילונות ענק מעודפי בדים. בין הסמטאות פזורים דוכנים ברוחב מטר, שכל אחד מהם מתמחה בפריט בודד - מחטיפים וסיגריות ועד פירות ודאודורנט. סיור מודרך במקום (כ-1,500 רופי לאדם לשלוש שעות, כ-50 שקלים) מאפשר להכיר את המורכבות האנושית הזו לא כאתר של מציצנות, אלא כקהילה חיה, יצרנית ומתפקדת. זהו ביקור לא קל, אך כזה שחושף רובד חיוני בנשמתה של מומבאי. להפתעתי, אין כאן פושטי יד או ילדים שמסמנים ברעב; על אף שמדובר באחד ממשכנות העוני הגדולים בעולם, המקום אינו משרה תחושת מסכנות, אלא חיוניות מעוררת השתאות.
משם עלינו על הרכבת העירונית - בדיוק כמו בסרטים: צפיפות גדולה, ללא דלתות, ונוסעים הנתלים כשחצי מגופם מחוץ לקרון. כך הגענו אל הדובי גהאט (Dhobi Ghat), המכבסה הפתוחה הגדולה בעולם, שעל פי ספר השיאים של גינס מכבסת ביד כ-100 אלף פריטי לבוש מדי יום. אלפי גברים עומדים שם שקועים עד מותניהם בבריכות מים, חובטים את הבדים על משטחי בטון, שוטפים וסוחטים בסנכרון מהפנט של עבודה מפרכת.
חובבי השווקים לא יוכלו לפספס את שוק קרופורד (Crawford Market). מדובר במתחם ענק שבו אפשר למצוא פולי קפה מדרום אמריקה לצד שמן זית מיוון, טחינה מלבנון, פירות, ירקות ומאפים, ולצידם דוכני הלבשה, גרוטאות, עתיקות וחפצים שלא ברור מה מקורם או ייעודם. אני יצאתי משם עם מעמד מגולף בעץ לספרים, טבעת יפהפייה וכמה חולצות אווריריות.
בחלק הדרומי של העיר הקדשנו יום לסיור גלריות מופלא בהדרכתה של יהודית מושקוביץ - אמנית ישראלית שחיה ויוצרת במומבאי עם בעלה ישראל ושלוש בנותיהם זה 16 שנה. ביקרנו בתערוכה שהציגה את צילומיו של ג'יוטי בהאט (Jyoti Bhatt), יליד 1934 ומחלוצי הצילום, הציור וההדפס בהודו; בתערוכה של הציירת הצרפתייה עטורת הפרסים מאיה בורמן (Maya Burman); ובגלריית Muziris Contemporary, שם הוצגו עבודות מרהיבות של ניוודיטה שינדה (Nivedita Shinde) ומנסור מנסור (Mansoor Mansoor).
"מחרוזת המלכה": הטיילת בשקיעה
לקראת שקיעה, כדאי להצטרף להמוני המקומיים המטיילים לאורך טיילת מארין דרייב (Marine Drive), המכונה "מחרוזת המלכה" (Queen's Necklace) בשל שרשרת הפנסים המאירה את קו החוף המעוקל. זהו המקום למצוא מעט שקט מההמולה העירונית, ליהנות מבריזה קרירה ולחזות בשקיעות מרהיבות הצובעות את השמיים באדום עמוק.
וכל זה עדיין על קצה המזלג: מומבאי מציעה גם סצנה קולינרית רחבה - ממסעדות מקומיות עם אוכל הודי חריף למיטיבי לכת ועד מסעדות שף מערביות – לצד פארקים ירוקים ומרכזי קניות נוצצים. מומבאי היא בשום אופן לא מקום לסמן עליו 'וי' ולהמשיך הלאה. היא מפגש בלתי אמצעי עם עיר קיצונית, צפופה ומלאת סתירות: פאר מול דלות, קדושה לצד ביזנס, מרחבי ים פתוחים מול סמטאות דחוסות. לעיר הזו, שלא עוצרת לנשום לרגע, צריך פשוט לפנות זמן. לקחת נשימה עמוקה - ולתת לה לקרות.
