לך תסביר / "הפתרון לעזה הוא אחד", אמר תא"ל (במיל') עופר וינטר בכנס ההשקה של מפלגתו הטרייה, "הגירה". בעצם, הוא לא אמר "הגירה" אלא "ה-ג-י-ר-ה", כאילו שהדגש על כל אות מוחק כל צל של ספק בנוגע למידת הרצינות שלו או שהוא מתכוון בטעות למשהו אחר. באחד הסרטונים, על רקע מחיאות כפיים ושריקות עידוד, שומעים מישהו בקהל צועק בעקבותיו בקצב, "ה-ג-י-ר-ה, ה-ג-י-ר-ה", כמו מנטרה מלאת תקווה לאחוז בה.
צריך להכיר באמת: לא רק תומכים ותומכות נלהבים של וינטר רוצים ב"פתרון" שהוא מציע, ואפילו לא רק מצביעים ומצביעות של הקואליציה הנוכחית. לכן גם לא התחוללה התרחשות מיוחדת לאחר הישמע הדברים: זה לא שהוא אמר משהו חדש ואפילו מי-יודע-מה שנוי במחלוקת, לפחות לא מוסרית (להבדיל מהיבטים כמו תקציב, כוח אדם, דיפלומטיה וכד'). אם ב-2014 נרשמה סערה בגלל "דף מפקד" שהוציא לחייליו, גאוותו בחזון הטרנספר ב-2026 נכנס תחת ההגדרה של "אהלן-אהלן".
אבל מה שכן מעניין הוא שבמקביל ל"פתרון", וינטר דואג נורא ל"הסברה": מס' 2 שלו, יוסף חדאד, מיועד מבחינתו להיות "שר ההסברה". בהנחה ש"הגירה" היא לא סתם סעיף שווינטר מתכוון לסחור בו אלא עניין עקרוני בכל ממשלה שתבקש להישען על מפלגתו, "שר ההסברה" יתבקש להציג אסטרטגיה שבה הוא משווק לכל העולם את הרעיון שבו כמה שיותר עזתים - יש 2 מיליון כאלה - עוזבים את בתיהם (כלומר מה שנשאר מהם), מבלי שישראל הופכת את הצרעת שבה היא לוקה כעת ממחלה כרונית למחלה סופנית. אגב, וינטר אמר "הגירה" ולא הוסיף "מרצון", כמקובל, כך שאלמנט הכפייה שתמיד מרחף מעל תוכניות כאלה (ולכן הן לא מוסריות ומנוגדות לשלל חוקים ואמנות) נעשה הרבה פחות תאורטי. בהצלחה עם "להסביר" את זה לאלה שעדיין לא התאוששו מהתמונות שיצאו מהרצועה. באמת קשה לנחש מדוע התקשורת הבין-לאומית עדיין חסומה מלהיכנס אליה.
והסיפור הוא לאו דווקא וינטר וחדאד עצמם, אלא הפנטזיה הפופולרית שהם מייצגים: נדמה כי על אף כל מה שקרה וקורה סביב ישראל, טרם נפגמה אמונתו של המיינסטרים בכך שאין מהלך שאי-אפשר "להסביר". הטבעיות שבה וינטר הציג גם "הגירה" וגם "הסברה", כאילו שהשתיים לא נמצאות בסתירה מוחלטת למציאות, לעובדות, לשכל הישר, מלמדת שה"קונספציה" השנואה עליו כל כך חיה וקיימת, פשוט מכיוון אחר לגמרי. וכמו כל קונספציה, דינה להתנפץ ברעש גדול ובמחיר כבד.
איור: ירמי פינקוס
תיאטרון תמונה / האלרגיה העונתית של ראש הממשלה כלפי השר איתמר בן גביר הפכה את מציאת האלטלנה לקומדיה ישראלית קלאסית: כהניסט שמדבר בפאתוס על תחושת הזדהות עם מנחם בגין המוחרם, ראש ממשלה שהמאבטחים שלו מגרשים בנשקים שלופים רוחצים בחוף הים כדי שלא יצטרך להצטלם עם הכהניסט, "קרב קרדיטים" סביב אירוע בעל משמעות סמלית אך אפס השפעה אלקטורלית וכל זה קורה בסוף אוגוסט, היכן שהקשב הציבורי מופנה פחות לאלטלנה ויותר ל"מנו ספנות".
בגדול קשה להתלונן על התוכן - העונה החדשה של "טד לאסו" מיותרת יותר מתפקיד "שר המורשת" - אבל כן ראוי להתעכב על משהו: הקלות שבה נתניהו חושב להיפטר (זמנית כמובן) מהכתם של הכשרת בן גביר מעוררת מחשבה, שמא הוא באמת לא יודע איך עובדת מכונת כביסה. נתניהו חושב, ואולי אפילו באמת מאמין, שהקולות אותם הוא מפחד לאבד לא שמים לב איך נראית המפלגה שלו. הכוונה היא לא רק ח"כים וח"כיות שיכלו למצוא את מקומם - ואולי עוד ימצאו - בעוצמה יהודית: הוא עצמו אפילו הצטייד לאחרונה בתכשיט מתוצרת מפלגת בן גביר, והציג אותו כחלק מתהליך ה"רענון" של הליכוד. ואם צופים בשטף האייטמים החנפניים על בן גביר בערוץ 14 (השבוע: "בא לפקח מקרוב" על פינוי מתחם של אונר"א), מבינים היטב את מי רוצים שם בתור המנהיג הבא של הימין. מי יודע, אולי בעתיד יהיה זה בן גביר שיסרב להצטלם עם נתניהו: בכל זאת, לא נעים.
יצאו שבת / מתברר שהמחזמר "בגלל הרוח", שמבוסס על שירים של שלומי שבת, אינו "צנוע" מספיק עבור מ"מ מנהל רשות מקרקעי ישראל, יהודה אליהו, שביטל את הצגתו בפני העובדים והעובדות: הנשים שמשתתפות בהצגה מעיזות לפתוח את פיהן ולשיר, ומבחינת אליהו זה מספיק כדי לקרקע את התוכנית המקורית.
במקום לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו על האירוע המקומם הזה, שמעלה תרחישים שבסוף אי-אפשר יהיה לברוח מהם ככל שההשפעה החרד"לית והחרדית במגזר הציבורי תגדל, עדיף לחזור לאלבום הבכורה המקסים של שבת, "בגלל הרוח", שהולך ומתקרב ליום הולדתו ה-40. אחד השירים שם, "שנה חדשה", שכתבו היוצרים המבטיחים מיכה שטרית (מילים) וארקדי דוכין (לחן), מובא מפיו של אדם צעיר. הוא "לא דתי אבל באל מאמין בדרכי", ולכן מחכה לרגע שבו ישוחח עם הבורא דרך התפילות והשופר. "סלח לי אם טעינו", שר שבת, "אין אדם מושלם/ הופר השקט, הרבה אי-צדק/ יש על פני האדמה". בטח על האדמה של רשות מקרקעי ישראל.
בשלוש מילים / שנת לימודים נורמלית.
איור: ירמי פינקוס
משפט בשבוע: "היינו עדינים מאוד... חתרנו כל הזמן להסכמה" (ח"כ שמחה רוטמן סוגר ארבע שנות כפפות של משי)
שובר קופות / הכלל הוא פשוט מאוד: סרט אקשן חדש בכיכובו של ג'ייסון סטיית'האם - רואים. מה העלילה, טוב יותר, טוב פחות - לא מעניין. בקולנוע מהסוג הזה, קודם כל מכסחים מישהו ואחר כך שואלים שאלות. אגב, קוראים לו "נקמה בלב ים", אבל השם האמיתי שלו הוא "ג'ייסון סטיית'האם נותן בראש פרק למי אכפת".
