בפרק הקודם של "דה ווייס", עדן בן זקן כינתה את עידן רייכל "אבי המוזיקה". סטטיק מיהר לתקן אותה ל"סבי המוזיקה". הביטוי הראשון לא נכון והשני גם לא נכון וגם עילג. אבל הפואנטה ברורה: בהתמודדות על ליבם של הזמרים והזמרות שהותירו רושם באודישן, הדרך לנטרל את המשיכה שלהם כלפי רייכל היא להצביע עליו בתור זקן השבט. "זה בא עם הזיפים", התלוצץ רייכל. אם כך אולי חבל שהוריד את הראסטות.
נלחם על הרלוונטיות. רייכל ב"דה ווייס"
(ללא)
פער הדורות בין רייכל לשאר הפאנל הפך למחולל העסיסיות העיקרי בשלב הזה של התוכנית. הנטייה של רייכל להפליג בסיפורים - רצוי על שושנה דמארי ז"ל - וגם להיכנס לדברי אחרים, רק מקלה על המאמץ שלהם לצייר אותו באור טרחני: לא אבא ולא סבא, אלא דוד מעיק שלא מסוגל לקרוא את החדר. לאור העובדה שחלק ניכר מהמתמודדים והמתמודדות צעירים אפילו מנועה קירל בת ה-24, רייכל בן ה-48 אכן אמור להיראות להם כמו שאריות (ולא של החיים).
אבל רייכל לא הגיע לאן שהגיע במקרה, ונדמה שהנימה האייג'יסטית שמתגנבת למנגינת המילים של עמיתיו רק מחדדת את חושיו המוזיקליים ודורכת את האגו התחרותי. פאסון אף פעם לא היה הצד החזק אצלו, ובתוכנית זה בא לידי ביטוי במאבק אקטיבי על הרלוונטיות שלו מול צעירים וצעירות שרואים בו "אבא ו"סבא".
ומה שעוד יותר חשוב הוא שרייכל מבין מצוין את היתרון המרכזי שעומד לרשותו, בסיטואציה הספציפית של ריאליטי-שירה בכלל ובישראל בפרט: בנשמתן ובמהותן, התוכניות הללו תמיד הרבה יותר קרובות לרייכל מאשר לסטטיק, קירל ובמידה מסוימת גם בן זקן. השירים, העיבודים, הביצועים - רובם המוחלט עדיין נוטה להסתובב במרחב האמנותי שבו רייכל פרח ושגשג כבר לפני רבע מאה: נעים, נקי, מנחם, נטול עוקץ. "הפרויקט" אמנם הגיע כביכול משומקום ותפס את התעשייה בהפתעה, אך הוא לא בילה אפילו רבע שעה מחוץ למיינסטרים. איש מעולם לא הרים גבה על מסרים בוטים, קליפים חושפניים או רמת עברית נחותה. להיפך: רייכל נתפס כאידיאל ממסדי לעומת הפופ המזרחי מחד או תרבות הבריטני ספירס מאידך.
והנה השנה היא 2026, וילדים שלא היו בתכנון כשרייכל חרך מצעדים עומדים מולו עכשיו ובוחרים לנסות להמריא בעזרת המנונים נוטפי קיטש ובלדות גלגלצ של פעם. רייכל זוכה להתמוגג ולספר להם שגם בזמן אמת לא היה בזה שום דבר "קול" - וזה בדיוק מה שמלהיב אותו, כי גם הוא אף פעם לא היה "קול". לכן הוא מסתמן בתור הדמות הבולטת בתוכנית: בניגוד לאחרים, הוא יודע שגם אין טעם לנסות.
בקטנה
עודד בן עמי התנצל אמש ב"שש עם" (חדשות 12) ובצדק על אייטם ששודר ביום ראשון, ועסק בתלונות שהשמיע אחיו של לוחם פצוע על היחס של הסגל הערבי בבית החולים רמב"ם. המגיש הבהיר כי אינו מתייחס לנכונות הטענות שנשמעו, אלא לכך ש"נוצר רושם של ערעור על מקצועיותם ועל מסורתם של אנשי סגל רפואי ערבים שמטפלים בחיילים".
ובכן, עם כל הכבוד להבעת האמון האישית של בן עמי בהם - תודה באמת - זה לא הסיפור, אלא הקלות שבה הוא ותוכניתו התמסרו להשחרה שלהם. לו היה מדובר ביהודים, האירוע מן הסתם היה הופך לאייטם מזועזע אצל בן עמי.
