למה, למה גיתית פישר הייתה חייבת ללכת ולהרוס לעצמה סדרה טובה לגמרי, טריה, יצאה מהמפעל כשהיא כתובה מצוין, עם שלל מניירות מיושנות שגורמות לגיבורה שלה, שגית, להיקלע באמצע סצנה לנאמבר שירה או ריקוד שמאכיל בכפית את המסר לתוך גרונו הגדוש ממילא של הצופה? 'את לבד', למשל, הוא אירוע מיוזיקל של כמה דקות מסך טובות באמצע פרק לא רע בכלל, בזמן שאפשר היה לחלוטין להסתפק בארבע שניות של תעתוע-תודעה; 'חָשָׁה כּוּסַה', בשירותי נתב"ג, עושה אותו דבר בדיוק ומשרשר גסויות והכל כאילו לא מלאו בימים אלה 11 שנה ל'אקסית המטורפת', הסדרה שחתמה את עידן השיר-כמצב-נפשי על תקן שטיק טלוויזיוני מרענן ושובר קירות.
בשלב זה מדובר בלא יותר ממניירה נדושה, ארכאית, ועורך תסריט חד יותר היה מגביל את פישר בשימוש בה. הוא היה מציג בפניה את קיומם בעולם של סאבטקסט, והאפשרות לסמוך מעט על הצופה גם מבלי שכל תת-ניואנס רגשי יהיה מחויב בייצוג ויזואלי או קולי מעודן כדוד ביטן. אולי הוא גם היה עושה משהו עם מינוני הדיבור הנגוע, שלא מייצג בשום דרך את הדיבור הישראלי העכשווי. ולא, לא מדובר בקולו של דור, אפילו לא הדור של פישר.
מתוך "הפשוטע"
(עיצוב: אורן גרין, צילום: פיני סילוק, באדיבות כאן 11, טדי הפקות)
והמשיכות האלה הצידה, למחוזות הקאמפיים, מתנגשות בשפה הטלוויזיונית ש'בודקת' (yes) מנסה ליצור ביתר הזמן. והן מחבלות בסיכוייה לקוהרנטיות, אמינות או היקשרות רגשית.
בעיה דומה אך לא שונה היא, כמובן, 'הפשוטע' (כאן 11). סדרה שמלכתחילה לא מתיימרת למשהו שאיננו עולם בועת-הסבון-העכורה של בר אלמליח-דונצוב, אושרית סרוסי וחן רוטמן, עולם שכולו קאמפ ורדד, מנצנץ ומוכתם בישראליות רעילה. רק שגם כאן, התוצאה היא היעדר היקשרות או מחויבות מבחינת הצופה. אלה לא דמויות שלמישהו – כולל יוצריהן – באמת אכפת מהן. קל לפטור הכול בעצם העובדה שמדובר בגג רשתי, שנופח לממדי סִדְרָה מקרטון זרחני. אבל אם כבר, תנו משהו, כלשהו, להיאחז בו. לא על המניירה והקאמפ לבדם. זה לא מחזיק עונה, גם לא עונת קיץ או מלפפונים.
וקצת חבל, כי באמת שבאתי בטוב. וגם אישאר, כנראה. רק שזו כבר לא תהיה צפיית - וואו מסוג 'פליבאג' (השראתה המובהקת של פישר) או 'ילדות רעות' (השראה ברורה של אלמליח-דונצוב, סרוסי ורוטמן). זו תהיה רק עוד צפיית-שנאה. תאכלו ביצים.
