יושב ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, הגנרל דן קיין, אמר בסוף השבוע על פי ה-CNN ש"מוכרחים למצוא נתיב יציאה מהמלחמה מול איראן". איפה הרמטכ"ל שלנו אייל זמיר? איך זה שלא שומעים עליו או על חבר אחר במטכ"ל שמתייצבים מול נתניהו ואומרים לו די? חשבתי על זה ביום חמישי כשהתבשרנו על נפילתם של רס"ן במילואים הראל בירנשטוק ורס"מ במילואים תמיר וקנין בדרום לבנון. לצד הידיעה הזאת שקובעת שמתחילת הסבב הנוכחי בצפון נהרגו 40 חיילי צה"ל, פורסמה הידיעה על סבב נוסף של שיחות עם לבנון ברומא. מדובר במהלך נלעג שממשל טראמפ כפה על שני הצדדים בלי שום היתכנות להסדר. מי יסביר לנתניהו וחבורתו שאין שום דרך להבטיח את ביטחוננו בישיבה בשטחים של לבנון ועזה? רחפני הנפץ ביטלו לחלוטין את הסיכוי לנצח את האויבים שממשיכים להתעצם מולנו. אנחנו נשארנו הבודדים שדוחפים לעוד סבב גם מול איראן. אולי אחרי שנתניהו יפנה את דירות השרד ויעזוב את הקופה הציבורית שהועמדה לרשות משפחתו, יקבלו אצלנו מחליפיו שכל ישר וימצאו את הנתיב לסגור עסקה עם השכנים.
הימים האלה מבשרים לרבים ורבות אם ימשיכו להחזיק בכרטיס המועדון של הכנסת. בלי גיחוך, הכרטיס הזה מקנה למחזיקים בו לא מעט טובות הנאה. שלא לדבר על המתמודדים החדשים, כיחידים ותחת המעטה של רשימות חדשות. צפוף, צפוף שם. הדבר הבולט במשחק הכיסאות הזה שהליכוד הפך למטרה העיקרית לפירוק ולהרכבה מחדש. לנו, אנשי התקשורת, אציע את מה שלמדתי בוושינטון – שם שוכן מכון הבריאות הלאומי ה-NIH. החוקרים שם מציעים לעיתונאים את מה שמקובל עליהם, לא להקשר באופן רגשי לחיות המעבדה לפני שהן נשחטות. בהתאם, אל תגלו רגשות בסיקור של הפוליטיקאים. הם הביאו את גורלם על עצמם.
הגיע השעה להקים משמרות להגנת הדמוקרטיה. חשבתי על כך כשקראתי על ההוא שניסה לעצור את גדי איזנקוט. לא מדובר במתקפה פוליטית. בני הזוג נתניהו יצרו מערך שעוד יתפרסם ויפיל גם את אלה שהיו מוכנים לשכב על כל גדר למענם. הם לא כיבדו ולא ספרו אף אחד, ובכך אני כולל את הקופה הציבורית.
באגף לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב פגשתי לפני ימים שני לוחות בטון מוקפאים ועליהם התמונות של ירדן מורג ממחתרת "בת עין" (טרור יהודי) שהציב האמן פורת סלומון. בכיתוב מתחת ללוח הבטון הראשון תוהה ירדן מורג "אולי טעינו פה באיזה שהוא מקום". ועל לוח הבטון האחר הוא משיב ומתקן: "מבחינת כלפי שמיים אני מתכוון, כן." בכך הוא מבהיר שחרטתו מכוונת לאלוהים ולא לחוקי המדינה.
אגב, ביום שישי ביקרתי בבית אורי לפשיץ ז"ל שבנו מבטיח שהאמן הענק הזה יישמר בזכרוננו. דורית אלמנתו נזכרה שאריאל שרון, שהיה מפקדו של אורי בצנחנים, נהג לבקר אותם עם רעייתו לילי: "והם שילמו מלא מלא על כל עבודה שרכשו." היו ימים, מנהיגים אחרים.
ועוד במוזיאון תל אביב, קראתי את השיר שכתבה שבא סלהוב: "ציון בראשית מכתבי אשאל לשלומך, איך את מרגישה הכול בסדר? ומה שלום אסירייך, פלשתינייך, יהודייך. תגידי איך הילדים, ומה שלום מחריבייך, ציון? ציון הלא תשאלי לשלומי? אני לא מרגישה כל כך טוב יד ימין שלי מתייבשת, העצב דלוק, אל תשאלי". מאות הילדים והמבוגרים שמילאו את אולמות המוזיאון השיבו לי מענה אמיתי לתהייה אם יש סיכוי לתיקון אצלנו - יש ויש.
איפה הרמטכ"ל שלנו? איך זה שלא שומעים עליו או על חבר אחר במטכ"ל שמתייצבים מול נתניהו ואומרים לו די?
