חטיבה 55 של הצנחנים זכתה לשם "חוד החנית" ולא בכדי. גם במערכה הזו כמות ימי המילואים של הלוחמים בחטיבה שברה את כל השיאים. רק לפני כמה שבועות, בטור זה, תיארנו את התרעמותו של הרמטכ"ל על חוק המעצרים. בשיחות סגורות הוא אמר: "השבוע גייסתי את חטיבה 55 למאה ימי מילואים, וגם את חטיבה 4, המילואימניקים האלה לא יראו בית במהלך יולי-אוגוסט, שוב. אני הרמטכ"ל שלהם".
הרמטכ"ל דיבר על הלוחמים הללו כקבוצה, והנה יש להם פנים - הראל בירנשטוק ותמיר וקנין מחטיבה 55, שני לוחמי מילואים ששילמו בחייהם בלבנון השבוע, והשיבו לחיינו את אימת ה"הותר לפרסום" אחרי שלרגע המרנו את ההרגל המגונה לבדוק מדי בוקר מי נהרג (והחלפנו אותו בבדיקה אובססיבית מתי מתחילה מלחמה עם איראן).
תמיר עלם חמודות מאילת, הראל – אבא לארבעה מגוש עציון. שוב ושוב הנטל נופל על אותם האנשים בדיוק, הפעם קוראים להם תמיר והראל. הפעם זה עלה באובדן חיי אדם יקרים. אבל כמוהם יש עשרות אלפים של משרתים שקופים שמבחינתם המלחמה פעילה לגמרי, אין ממנה הפוגה. בשיאו של החופש הגדול, על כל תקופת החגים, ברגע של התחלת עבודה חדשה או סמסטר באוניברסיטה – הם תמיד מתייצבים ומשאירים בעורף לבבות דואגים שמחסירים פעימה עם כל פוש בטלפון.
בתוך ים הכותרות מהארץ ומחו"ל ואווירת הבחירות קל לשכוח את הכוחות בחזית. אזהרת הרמטכ"ל מצטרפת לעוד אין-ספור אזהרות שלו ושל אחרים שנותרו חסרות כל משמעות והשפעה. כמה קשב אפשר למקד בנושא אחד לאורך זמן? יש משהו מבורך ביכולת שלנו לשמור על שגרה – לעבוד, לצאת לחופש, לנהל חיים סבירים. אבל לשגרה הזו יש מחיר גדול – הסטת המבט מהסכנה ומההקרבה של רבים מתוכנו, עמעום סדר העדיפויות בשיח הציבורי. לפתע אי-שוויון בנטל זה כבר לא כותרת ראשית, ואין דרישה למענה למצב הביטחוני המורכב שאנו בתוכו. החיים ממשיכים והמלחמה לצידם, כמו צל אפל, בולעת בכל פעם קורבן אחר.
באלבום היפה שהוציא רביד פלוטניק במלחמה יש רצועה אחת שהיא דקלום, לא שיר. הוא אומר בה: "שגרה היא המקלט של מי שאינו בחזית / תנועה אינסטינקטיבית, זיכרון השרירים / הסחת הדעת המוסחת". זה אחד מהתיאורים הכנים של מציאות חיינו, אבל דווקא מתוך אותו יצר המבקש להצטמצם אל חיינו הפרטיים בעוד החוץ סוער ובוער, אי-אפשר להיוותר בדלת אמות. הראל ותמיר נפלו בהגנתם על גבול הצפון, הם וחבריהם מעטים כל כך מול משימות ענק. האזהרות, הדגלים האדומים, הדרישה לשינוי עמוק במערך הכוחות – הם לא משימה רק למערכת הביטחון. זו משימה אזרחית, והשינוי יכול להגיע רק דרך לחץ ציבורי.
