מה שאנחנו מכניסים תחת השם הקיבוצי "המפלגות הערביות" הוא אוסף של תפיסות עולם שונות ולעיתים מנוגדות. יש הבדלים בין מסורתיים לחילונים, בין מוסלמים לנוצרים, בין המכירים בישראל כמדינה יהודית לבין השואפים למדינת כל אזרחיה (תכלס, יותר מחמיא ממה שחושבים עליה החרדים האנטי־ציונים). ומה הקשר בין מפלגת רע"מ האיסלאמית לחד"ש החילונית והסוציאליסטית? למה כולם נכנסו תחת אותו סל הנקרא "איפה יש פה חומוס טוב בסביבה"?
אפשר לדמיין מציאות שבה מיעוט מתפזר בין מפלגות על פי השקפותיו ולא רק על פי השתייכותו הדתית או הלאומית. מי, אם לא אנחנו, יכולים לדמיין את זה. הרי אנחנו הצלחנו לשגשג בכל מקום בעולם ותחת כל עץ רענן, למעט פה. יהודי ארצות־הברית, למשל, הם מיעוט ובכל זאת מוצאים את מקומם במפלגות שונות. בבריטניה הגיעו יהודים להנהגת שתי מפלגות יריבות: מייקל הווארד בראש השמרנים ואד מיליבנד בראש הלייבור. הזהות היהודית המשותפת לא חייבה אותם להשתייך לאותו מחנה פוליטי.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן