בסוכות אנחנו מתבקשים לצאת מבית הקבע שלנו למגורים ארעיים. איזו בקשה נפלאה זו. קודם כל היא כיפית. כילד עפתי על זה. אבא שלי התעקש שתהיה לנו בבית סוכה ענקית, שנוציא אליה את השולחן מהסלון ונביא מיטות, ובאמצעות כבל ארוך הוא היה גם מוציא את הטלפון לסוכה. זו הייתה חגיגה. כאילו הבית גדל פתאום.
זה סוג של תרגיל בודהיסטי בעיניי. שום דבר לא קבוע, הכל חולף. קירות הבית לא ישמרו עליך לנצח, וכדי לזכור זאת תעבור שבוע לבית בלי קירות בטון, בלי גג, תתחבר לאיזו פשטות שיש בך. לפעמים כשאתה מגיע למלון אתה מקטר: על המזגן, על הנוף מהחלון, על דלות המיני בר. אבל כשאתה יוצא לישון בשטח, אתה בקבלה, זורם ונהנה ממה שיש. נרדם על מזרן באוהל ולא מרגיש שחסר לך משהו. אנחנו מעדיפים לישון בנוח במיטה, אבל מבינים שגם במזרן יש יופי לפעמים; או כמו שקהלת אמר במגילה שקוראים בחג: "את הכל עשה יפה בעיתו".
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
