סיפרתי כבר שהייתי ברומא. לא סיפרתי מה עשיתי שם, כי לא צריך לספר, אתם יודעים בדיוק מה עשיתי; הגעתי לקולוסיאום והצטלמתי בדיוק בנקודה שבה המוני אנשים נעצרו לצלם את עצמם בזווית כל כך מושלמת עם הקולוסיאום ברקע עד שזה לגמרי נראה כמו גרין סקרין; והתגודדתי בתור לפנתיאון, ואז נכנסתי פנימה והתפעלתי מהחור העגול והמדויק בתקרה (מה קורה עם זה בחורף, אגב?) והנחתי את המצלמה על הרצפה בדיוק מתחתיו, ועמדתי מעליה, ויצא לי סלפי מהמם! בדיוק כמו שיצא לעשרות האנשים שעשו את זה לפניי ואחריי; ואכלתי בטרטורייה הכי פופולרית מהעבר השני של הנהר – כן, חיכיתי בתור כמו כולם ובסוף הושיבו אותי כמו את כולם, וגם אני אכלתי בה כמו כולם. היה מהמם! טירמיסו מהאגדות, כולם צדקו!
כמו כן: הצטלמתי בפיאט 500 ישנה, שוטטתי בשכונות שכולם – וב"כולם" אני מתכוון לג'מיני, צ'ט ג'פט וקלוד – אמרו שהן המגניבות באמת, לא התיירותיות הרגילות אלא התיירותיות המגניבות, ועמדתי בתור לגלידה שנמשך מהדלפק ועד קצה האינסטגרם ובסוף הגעתי וקניתי את הגלידה – ובקיצור: חייתי את החלום.
חלום של אנשים אחרים.
חלום של מיליוני אנשים אחרים.
חלום של כל כך הרבה אנשים אחרים, עד שבכל שיטוט מקרי בכל רשת חברתית, החלום הזה יצוף מולכם מתישהו ויגרום גם לכם לחלום בדיוק אותו.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן