הבעיה מתחילה, כמו שאמרה שרי אריסון בתקופה שעוד אמרה דברים, בתוכי. בתחושה הפנימית שלי מול ידיעה חדשותית שלא ברור לי עד הסוף אם היא אמיתית או סאטירית. נתניהו אומר בראיון ש"לא מספיק להכות בכף החתול, צריך להכות בחתול עצמו", ואז מוסיף: "חתול ארסי". רגע, אנחנו פרודיים עכשיו? אנחנו מריאנו בתפקיד? או שראש ממשלת ישראל האמיתי חושב שישראל מאוימת על ידי חתול, או על ידי אויב שהדימוי המדויק ביותר עבורו הוא "חתול ארסי"? והאם זה אומר שגם האויב – כמו חתול ארסי – לא באמת קיים?
מה לעזאזל קורה פה? הייתי דופק על מקלט הטלוויזיה – אם היינו עדיין בעידן של "מקלטי טלוויזיה" שצריך לדפוק עליהם במקרה שמשהו משתבש – אבל אני יודע שלא יעזור; אני חי בפרודיה על מדינה, תחת שלטון שכל תכליתו להעליב לכל העולם את האינטליגנציה. שלטון שמעביר חוק יסוד שמכיר בלימוד תורה, בתנועות קדימה ואחורה תוך כדי מלמול טקסט ימי־ביניימי כאקט הגנה אקטיבי על ישראל, זהה ביכולותיו לכל פיתוח של התעשיות הצבאיות. שלטון שמעביר חוק שאוסר מעצר עריקים חרדים – למה לא, שיערקו חופשי, זה מגן על ישראל! – ובו־זמנית חוק שמאריך את השירות הסדיר לכל השאר.
אתם צוחקים עליי?
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
