ב־7 באוקטובר משפחת אלמוג גולדשטיין מכפר עזה הופקרה בפעם הראשונה, עכשיו הגיעה ההפקרה השנייה, או לכל הפחות הנטישה השנייה. זה שנתיים וחצי חיים חן ושלושת ילדיה, אגם, גל וטל, שחזרו אחרי 51 יום של שבי בעזה, בקרווילה בקיבוץ שפיים. לאחרונה הם קיבלו הודעה שבקיץ יסולקו הקרוונים הזמניים, והם מוזמנים לחזור לביתם בכפר עזה הנבנית מחדש. אך מה עושים כשאתה לא רוצה ולא יכול לחזור לאתר ההרס של חייך, שבו נרצחו שתי צלעות כל כך אהובות במשפחה ‑ האב, נדב בן ה־48, והבת הבכורה בת ה־20.5, ים. לשבילים שבהם ים הלכה צוחקת עם חברות, לשדות שבהם נדב רץ.
בדרך לא דרך, התחלת לשקם את הגוף והנפש שלך ושל ילדייך, התחלת לשזור חוטים דקים של שגרה ותקווה במקום החדש, שיש להזכיר, הצניחה אותך אליו המדינה. ועכשיו, כמו בתיאטרון בובות, שוב מנסה להזיז אותך משם. תחילה תעברו לקיבוץ רוחמה, לאדמה נדל"נית זולה, וכשבניית ביתכם הישן־חדש תסתיים, לכפר עזה, בבקשה. ועכשיו חן, בכוחותיה המדולדלים, צריכה לנסות למצוא מישהו במשרדי הממשלה היוצאת שיטה אוזן ויקצה להם מקום בקיבוץ שפיים.
הכתבה המלאה מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן