"מה קורה פה", אני אומרת לחברה הכי טובה שלי, "מה זה כל האוהלים האלו?" "זה עוד כלום", היא אומרת, "היית צריכה לראות מה שהלך פה ביולי־אוגוסט". שתינו ממשיכות ללכת על החוף, החברה הכי טובה שלי רוכנת אל החול, מרימה איזה צדף סגול ומפותל ובוחנת אותו. אבל אני לא מסוגלת להתנתק מהמראה של שכונת האוהלים המטורפת שמתפרסת לאורך כל החוף. היא מתחילה בערך פה, בחוף הבונים, ומתמשכת לאורך כמה קילומטרים טובים, אפילו מעבר לנווה ים. יש פה זולות מכל הסגנונות האפשריים. אוהלי ענק עם יריעות שחורות ומזרנים זרוקים על הרצפה לצד אוהלי סיירים זולים מהסוג שקונים במאה שקל בילו. ויש גם זולות מושקעות בטירוף שמזכירות בית אמיתי, עם רהיטים שאנשים הביאו מהבית, למשל זו עם הברזנט הירוק שאשכרה בנו בה סלון עם כמה כורסאות מרופדות וספה עתיקה שאין לי ספק שעדיין אפשר לקבל עליה אלף שקל בשוק הפשפשים.
חוף הבונים זה חוף הילדות שלי, ביליתי פה אינספור שבתות כילדה, אבל אף פעם לא ראיתי אותו ככה, כמו עכשיו, בתחילת נובמבר, רגע וחצי לפני שהסערות של החורף הופכות אותו לציור שמן פלמי מדכדך בגוני אפור־שחור. גם לא היה לי מושג שהוא הפך להיות שכונת זולות כל כך גדולה ופעילה במהלך השנים. "האמת שיש בזה משהו מרגש", אני אומרת לה, "לחשוב שכל כך הרבה ישראלים מאסו בפוליטיקה המסריחה ובצפיפות וביוקר המחיה, ופשוט עברו לגור כאן, על החוף". "מה פתאום", הבסטי שלי אומרת, "כמעט כל האוהלים והזולות שאת רואה פה הם נטושים. לחיות בים כשחורף וגשם? השתגעת?" היא מסבירה לי שאנשים פשוט מתעצלים לפנות את המאהל המושקע שהם בנו. "אולי כי אין להם אוטו מספיק גדול להעמיס את הרהיטים", היא אומרת, "או שהילדים מנדנדים ולמי יש כוח לארוז את כל זה. ולכן הם משאירים את כל הזולות על החוף, שמישהו אחר יפנה וינקה". ועכשיו אני רואה את החוף מחדש. פתאום הוא כבר לא תנועת מחאה רומנטית של אזרחים שקמו והחליטו להחזיר לעצמם נשימה ושקיעות ולהפסיק לחיות דרך הפילטר החדגוני הזה של כן ביבי־לא ביבי. לא, החוף הזה הוא תמונה הפוכה, כזו של נטישה והזנחה וייאוש, של לקום ולהשאיר את הזבל שלך למישהו אחר שינקה אותו, כי ממילא הכל מקולקל ולמי אכפת.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
