פחות משלושה חודשים לאחר שעבר ניתוח להחלפת ברך, מאיר וקסמן (76), צלם חובב, אמן קראטה וסבא לשבעה נכדים, יצא למסע מאתגר באחד האזורים המבודדים בעולם. בין שיט בסירות קאנו, לינה על רצפת עץ בג'ונגל ומפגשים עם בני שבטים שגופם מעוטר בצלקות המזכירות עור תנין, גופו כמעט קרס. "לי יש שלוש מילות הפעלה", הוא מספר ל-ynet וצוחק. "מסוכן, אסור ואי אפשר – והטיול הזה עמד בקריטריונים".
ביום השלישי למסע על נהר ספיק, הנהר הארוך ביותר בפפואה גינאה החדשה, בדרך לכפר קורוגו, גופו של וקסמן כבר לא עמד במאמץ. "פשוט נהייתי לבן וירוק, לפי מה שאמרו לי", הוא משחזר. "היה איתנו רופא, אחד מהחבר'ה בטיול, ובשלב שבו התעוררתי הוא כבר היה בדיון עם המקומיים. הם רצו לפנות אותי, כי יש להם הרבה ניסיון – ומבחינתם זה היה מלריה. ברגע שהתעוררתי אמרתי להם: 'מלריה אחותך, אני לא הולך לשום בית חולים'. תבין, בית חולים שם יכול להיות מין נגרייה באיזו שכונה".
המסע לפפואה גינאה החדשה
(צילום: מאיר וקסמן)
ההצעה להצטרף לטיול בפפואה גינאה החדשה הגיעה אל ההרפתקן הוותיק בתזמון לא אידיאלי. "מיד אחרי ניתוח להחלפת הברך קיבלתי הצעה להצטרף לטיול מאורגן", הוא משחזר. "אבל עשיתי חשבון שהנסיעה תהיה בעוד חודשיים וחצי ועד אז אהיה בסדר. מסתבר שהחשבון לא היה מדויק".
הדרך אל המדינה השוכנת באוקיינוס השקט הייתה מסע בפני עצמו. "זה יומיים של טיסות", מספר וקסמן. המפגש הראשון עם הבירה, פורט מורסבי, עורר אצלו בלבול ורגשות מעורבים. "על שפת הים יש טיילת מדהימה עם גרפיטי יפה. אתה נוחת, מגיע למלון ומיד מתנפלים עליך: שלא תעז לצאת, זה לא בטוח – כל הזמן 'Not safe'. אחר כך זה הסתבר לי כקשקוש מוחלט. כנראה שכל המדינה הזאת נמצאת באיזו היסטריה של ביטחון ולא ראיתי דבר כזה בשום מקום בעולם. כמעט כל החנויות סגורות בסורגים: אתה עומד בחוץ, מצביע דרך הסורג על מה שאתה רוצה ומביאים לך".
גם כלי הרכב הממוגנים העמיקו את תחושת הבלבול. "רוב המכוניות שם הן טויוטה לנד קרוזר והן מאובזרות מבחוץ, עם צמיגי שטח, פגושי ברזל, בולמים וקפיצים שהוחלפו. אבל כשאתה נכנס פנימה אתה מגלה שהכול מגולח: את החלונות פותחים ביד, כדי לכוון את המראה אתה צריך לצאת מהרכב ולהקיף אותו, ויש שני ספסלים לאורך הרכב, כמו במשאית. הכבישים מלאים בורות, ועל המכוניות יש רשתות נגד אבנים, כמו על כלי הרכב של משמר הגבול בשטחים".
למרות אזהרות הבטיחות ואמצעי המיגון, המפגש עם התושבים המקומיים הותיר בו רושם שונה לחלוטין. "אין לי הסבר לזה, כי האנשים שם סימפטיים ברמות שלא ראיתי בשום מקום בעולם. הם מחייכים אליך כל הזמן ומושיטים לך ידיים לשלום. ברגע שהם רואים מצלמה הם מיד נעמדים בפוזה, ויש גם יחס מאוד חיובי לישראל בכל מקום".
התאהבתי באנשים האלה. הם טובי לב, חייכנים וסימפטיים ולא מסתכלים עליך כמו על ארנק. כולם נראים שם עניים, אבל לא ראיתי הומלסים, לא ראיתי שיכורים זרוקים בצד ואף אחד לא נטפל אליי ואמר: 'כסף, כסף'
מראה טיפוסי על הכבישים של פפואה גינאה החדשה
(צילום: מאיר וקסמן)
חנויוית ממוגנות
(צילום: מאיר וקסמן)
"האנשים שם סימפטיים ברמות שלא ראיתי בשום מקום בעולם"
(צילום: מאיר וקסמן)
"נכון שבגלל הרקע שלי בקראטה היה לי האומץ להסתובב שם לבד", הוא מחייך. "הלכתי בתחנה המרכזית, במקום שאי אפשר להכניס סיכה בין האנשים והחזירים, ואני יודע לזהות מבט לא טוב או מישהו שמתכנן לתקוף – ולא זיהיתי שום דבר".
לאחר ההיכרות הראשונית עם הבירה יצאה הקבוצה אל הג'ונגל בסירות קאנו ארוכות. "שלושת הימים הראשונים היינו בנהר ספיק", מספר וקסמן. "מדובר ביותר מאלף קילומטרים של זרימה. מסביב אין כבישים, אין כלום". לדבריו, האזור סבל מבצורת קשה ומפלס הנהר ירד, מה שהפך את העלייה לסירות והירידה מהן לאתגר של ממש. "בכל פעם שרציתי לרדת מהקאנו או לעלות אליו, הייתי צריך לטפס על גדה בוצית מצ'וקמקת בגובה שלושה מטרים", הוא מספר. "וזה קורה כמה פעמים ביום. הייתי אז בסך הכול חודשיים ומשהו אחרי ניתוח החלפת הברך, והמקומיים היו נותנים לי יד ומושכים אותי. בסוף גמרתי גם את הרגל הבריאה", הוא צוחק.
בדרכים
(צילום: מאיר וקסמן)
סירת קאנו עמוסה
(צילום: מאיר וקסמן)
חדי העין יבחינו בדגל ישראל
(צילום: מאיר וקסמן)
אתה ישן על רצפת עץ, על מזרן בעובי שני סנטימטרים. הרחצה היא בנהר או באמצעות דלי, והשירותים הם בול פגיעה בחוץ
הלינה לאורך הנהר הייתה בבתי המקומיים. "הם קוראים לזה גסט האוס, אבל בפועל המשפחה מפנה בשבילך את הבית", מספר וקסמן. "אתה ישן על רצפת עץ, על מזרן בעובי שני סנטימטרים. הרחצה היא בנהר או באמצעות דלי, והשירותים הם בול פגיעה בחוץ. עכשיו תחשוב איך אדם אחרי החלפת ברך צריך להתיישב בשירותים כאלה. שלושת הימים האלה בנהר היו קשוחים".
לצד התנאים הקשים, וקסמן מספר בחום על המארחים המקומיים. "הם אנשים נחמדים וטובי לב. הם משרתים אותך, עוזרים לך ומכינים לך אוכל, ויש שם המון פירות טרופיים – אננס, פפאיה ואבוקדו בכמויות. בערב ובבוקר הם תוספת למנה העיקרית, ובצהריים הרבה פעמים הפירות הם המנה העיקרית. אין מסעדות בדרך, אז המדריכים קונים במכולת או בשוק לפני שיוצאים, ואחר כך מכינים לך סנדוויצ'ים עם טונה ואבוקדו. כשאנחנו מסיימים לאכול – כל הכפר מסתער על השאריות. ממש ככה".
וקסמן הגיע לפפואה גינאה החדשה בעקבות סיפורים על שבטים נידחים. "אלה שבטים שעד לפני עשרים שנה עוד ניהלו מלחמות שבטים ואכלו את המפסידים", הוא מחייך. בכפר אמבונטי ביקרה הקבוצה ב"בית רוחות" – בית עץ מרשים בן שתי קומות, המשמש לטקס התבגרות מסורתי. "הטקס כולל חריטה על הגב", הוא מספר. "זה לא בדיוק קעקוע, אלא סוג של צלקות בצורת עור תנין. אחר כך משאירים אותם במשך חודש להחלים בבית הרוחות. אסור להם לדבר – מעין תענית דיבור – ודואגים שם לכל הצרכים שלהם. אחרי חודש הם יורדים מהבית כבוגרים".
"בית הרוחות"
(צילום: מאיר וקסמן)
צלקות בצורת עור תנין
(צילום: מאיר וקסמן)
התנין, כך גילה וקסמן, תופס מקום מרכזי בתרבות השבטים החיים באזור הנהר. "פסטיבל התנין היה הפסטיבל הראשון שהיינו בו", הוא מתלהב. "הפורמט הוא שכל שבט מגיע ומציג את הבגדים שלו, את התרבות שלו ואת הריקודים שלו. הכול מתקיים על מגרש גדול, שראיתי שיש עליו גם שערים של רוגבי. אתה מסתובב בין השבטים ומצלם אותם, ויש במת מכובדים שגם אנחנו ישבנו עליה. ראש הכפר הגיע ועבר על השטיח האדום, אחריו הגיע שר החינוך האזורי, ואז התחילו נאומים. אחר כך התחילו הריקודים והביאו תנין חי. קשרו לו את הפה בסלוטייפ ואיזה בחור צעיר ישב עליו".
צלמי תרבויות מכל העולם מגיעים במיוחד לעיר מאונט הייגן כדי לתעד את הפסטיבלים המסורתיים המכונים סינג סינג. "הפסטיבלים היו הכוכבים של כל הטיול", מדגיש וקסמן. "נכנסות להקות בתלבושות שונות, כל אחת עם ריקודים ומקצב אחרים. יש נוצות, עשבים, עלים וקצת בד, ויש כאלה שכמעט בלי בגדים. גם גברים וגם נשים, והם רוקדים במשך שעות. מה עבר לי בראש? אושר. אנתרופולוגיה היא בשבילי החיים".
"בפסטיבלים היו גם נשים רבות בחזה חשוף, ולא הייתה שום בעיה לצלם", הוא מספר. "הן לא ביקשו כסף, לא שאלו למה אתה מצלם ואפילו לא ביקשו לראות את התמונה. הן רק חייכו ואמרו תודה שצילמתי. לא ראיתי דבר כזה בשום מקום בעולם. במשך שלושה שבועות לא היה אפילו אדם אחד שלא רצה להצטלם. מבחינתי, זה היה חלק מהחברותיות שלהם".
לצד הפסטיבלים הצבעוניים והמפגשים עם השבטים הנידחים, וקסמן נתקל בתופעה שלא ציפה לה. "בכל מקום היו דגלי ישראל", הוא מספר. "יש ארגון שקוראים לו 'עלייה רייזינג' (Aliyah Raising Israel - PNG Movement), ובדיעבד זה היה הפאק הגדול של הטיול שלנו. האופרטור המקומי של הטיול היה הארגון הזה, וכמעט בכל כפר שעברנו בו היו דגלי ישראל ואהבה היסטרית לישראל, בלי שהם בכלל יודעים מה זאת ישראל".
(צילום: מאיר וקסמן)
מפסטיבל לפסטיבל
(צילום: מאיר וקסמן)
עם דגל ישראל. קבלת פנים חמה בשדה התעופה
(צילום: מאיר וקסמן)
מאיר וקסמן נכנס לאווירה עם קצת צבע פנים
(צילום: הדר אפשטיין)
מתשקט לכבוד הפסטיבל
(צילום: מאיר וקסמן)
מפסטיבל לפסטיבל
(צילום: מאיר וקסמן)
אם ובנה בפסטיבל מקומי
(צילום: מאיר וקסמן)
קבלות הפנים ההמוניות החלו כבר בשדה התעופה. "בכל נחיתה, כולל בטיסות המקומיות, חיכתה לנו משלחת עם שמלות כחול-לבן, שופרות, דגלי ישראל ומתנות", הוא מספר. "תלו לנו תיקים על הצוואר וקיבלו אותנו בטקס. אחר כך, כשנסענו בין הכפרים, הכינו לנו קבלות פנים שהתחילו לפעמים קילומטר לפני הכפר. שורות של אנשים עמדו לאורך הדרך וזרקו פרחים לפני האוטובוס. הם אפילו שתלו עציצים במיוחד לאורך קילומטר משני צדי הדרך, כדי לייפות את המסלול".
בקצה הדרך המתינו לקבוצה שטיח אדום, הופעות וקהל גדול. "חיכו לנו עם קערות ורחצו לנו את הרגליים. אחר כך הושיבו אותנו בשורה מול קהל ענק. במקום אחד היו מאות אנשים, ובמקום אחר אלפים". האירועים שילבו מופעי שירה וריקוד עם מסרים נוצריים ואהדה לישראל. "הם אמרו: 'ג'יזס, אנחנו בני ישראל, אנחנו אוהבים את ישראל'. אחר כך היו הופעות של שירה וריקודים מקומיים, ואז עוד שעות של נאומים".
טקס קבלת פנים לאורחים מישראל
(צילום: מאיר וקסמן)
כולל רחיצת רגליים
(צילום: מאיר וקסמן)
דגל ישראל לצד דגל פפואה גינאה החדשה
(צילום: מאיר וקסמן)
"עשו אותנו קרקס נודד"
(צילום: מאיר וקסמן)
בקבלת הפנים הראשונה עוד התרשם וקסמן מההשקעה ומהאהבה שהרעיפו המקומיים על התיירים מישראל, אך עד מהרה החלה ההתלהבות להתפוגג. "בטקס השני כבר קלטתי שזה לא לעניין, כי זה מבזבז שלוש שעות בכל מקום", הוא אומר. "זה היה חיבוק דוב. עשו אותנו קרקס נודד".
לקראת קבלת הפנים החמישית, באזור הלה (Hela), שבו חי שבט ההולי (Huli), המשבר הגיע לשיאו. "אמרנו מראש: לא באים יותר לקבלות פנים כאלה", מספר וקסמן בכעס. "ובכל זאת הביאו אותנו. אמרנו שלא יורדים מהאוטובוס ונוסעים הלאה – ואז שלוש מאות איש הקיפו את האוטובוס ולא נתנו לו לזוז".
שבט "אנשי הבוץ"
(צילום: מאיר וקסמן)
ריקוד מסורתי
(צילום: מאיר וקסמן)
"לא היה אפילו אדם אחד שלא רצה להצטלם"
(צילום: מאיר וקסמן)
בתוך כל המהומה, איש הקראטה הוותיק החליט לקחת את העניינים לידיים. "ירדתי לתוך הסמטוחה הזאת, לתוך ההשתוללות המאיימת שלהם", הוא מספר. "ידעתי שהייתה שם לא מזמן מלחמה עם השבט הסמוך, ובכפרים אפילו ילדים קטנים מסתובבים עם מצ'טות. היו מקומות שהייתי צריך לדחוף אנשים קצת לצדדים, ופרנסי הקהילה צרחו כמו משוגעים. הנהג פחד להתקדם והיה מבוהל. התחלתי ללכת אחורה, סנטימטר אחרי סנטימטר, ולמשוך את האוטובוס אחריי. אמרתי לעצמי שאם יתנפלו עליי, את החמישה הראשונים אני מוריד. מה יהיה אחר כך, אני לא יודע – ופשוט משכתי את האוטובוס בכוח החוצה".
היו מקומות שבהם אמרו 'ישראל' עם דמעות בעיניים. אבל אני לא באתי לשם כדי להיות נאהב עד השמיים. באתי לראות אנתרופולוגיה ולתעד
למרות הכעס על השינויים במסלול ועל השעות שאבדו, וקסמן עדיין מתרגש מהחום ומהאהבה שקיבל מהתושבים. "האנשים הפשוטים באמת אהבו אותנו", הוא אומר. "היו מקומות שבהם אמרו 'ישראל' עם דמעות בעיניים. אבל אני לא באתי לשם כדי להיות נאהב עד השמיים. באתי לראות אנתרופולוגיה ולתעד".
מבחינת וקסמן, הביקור בשבט "אנשי הבוץ" היה אחד משיאי המסע, אך גם המחיש את מה שהיה חסר בו. "לא היה לנו מדריך גיאוגרפי שיסביר איפה אנחנו ומי האנשים האלה", הוא אומר בצער. "לפעמים ראינו שניים או שלושה שבטים ביום. ניסיתי במשך יומיים לכתוב הכול, אבל זה הפך לבלבול".
באחד הכפרים הוזמנה הקבוצה לצפות בשיטת בישול מסורתית. "עשו לנו מומו", מספר וקסמן. "מחממים אבנים ושמים בבור בשר, תפוחי אדמה וירקות, ודוחפים פנימה חתיכות במבוק ושופכים לתוכן מים. זה מתבשל באדים במשך שלוש שעות. וכשגמרנו לאכול, כל הכפר בא לאכול את השאריות".
ככה מכינים מומו
(צילום: מאיר וקסמן)
כששואלים את המטייל הוותיק מה היה הדבר הטוב ביותר במסע, הוא אינו מציין נוף או פסטיבל מסוים. "אנתרופולוגיה", הוא משיב. "לראות את האנשים. התאהבתי באנשים האלה. הם טובי לב, חייכנים וסימפטיים ולא מסתכלים עליך כמו על ארנק. כולם נראים שם עניים, אבל לא ראיתי הומלסים, לא ראיתי שיכורים זרוקים בצד ואף אחד לא נטפל אליי ואמר: 'כסף, כסף'".
למרות ההתלהבות, וקסמן מבהיר שזה אינו טיול שמתאים לכל אחד. "מי שלא רוצה לישון על הרצפה ולחרבן בשירותי בול פגיעה – הטיול הזה לא מתאים לו", הוא מסכם. "אני עוד אחזור לשם", הוא מבטיח. "לא נשארו לי הרבה שנים עם הברכיים, אבל אתה יודע".
