פיצויי עתק בצל הטראומה באוויר: נוסעי טיסת חברת פליי דובאי לישראל, שחוו בשבוע שעבר אירוע טרור שכלל ניסיון חטיפה וריסוק של המטוס בדרכו לישראל, עשויים להיות זכאים לפיצוי של כ-250 אלף דולר לכל נוסע – כך מעריכים מומחים לדיני תעופה. זאת, גם אם לא נגרמה להם פגיעה פיזית ישירה והמטוס נחת בשלום.
הישראלים מטיסת פלייד בואי לאחר שנחתו בישראל
(צילום: מאיר תורג'מן)
כעת עולה השאלה היכן תנוהל תביעת הענק נגד חברת התעופה מאיחוד האמירויות, ומה יהיה גובה הפיצוי הסופי שלו יהיו זכאים הנוסעים. עו"ד דבורה שטורמן, בעלת ניסיון רב בתיקים מסוג זה ממשרד עורכי הדין האמריקאי Motley Rice, מהבולטים בארה"ב בתחום הליטיגציה התעופתית ואסונות תעופה בינלאומיים, מעריכה על סמך מקרים דומים בעבר כי כל נוסע שהיה על הטיסה צפוי לקבל פיצוי בסדר גודל של כ-250 אלף דולר, גם ללא פגיעה גופנית. מומחים מציינים כי פגיעות נוספות עלולות להתעורר בהמשך, דוגמת בעיות שמיעה באוזניים, התקפי חרדה ופוסט-טראומה. צוות Motley Rice בוחן בימים אלה את התביעות במסגרת אמנת מונטריאול, ובפרט את האפשרות לנהל את ההליכים בארה"ב ולא בישראל.
לדברי מומחה בדיני תעופה, עו"ד אהוד פאי, אירוע הטרור שהתרחש במהלך הטיסה – אשר לפי הפרסומים נשאה 174 נוסעים ישראלים, בהם עשרות קטינים – אכן עשוי להקים עילת תביעה וזכות לפיצויים בשיעורים משמעותיים בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו ושעלולים להתגבש בעתיד: "מדובר באירוע טראומטי שמטיבו עלול להותיר השלכות ממושכות", מציין עו"ד פאי.
אחריות חברת התעופה
הדין החל במקרה זה מוסדר באמנת מונטריאול, שאומצה בישראל ונכנסה לתוקף בשנת 2011, ועניינה הסדרת אחריותם של מובילים אוויריים בטיסות בינלאומיות. האמנה מטילה על חברת התעופה אחריות במקרה שבו נוסע נפגע, ובלבד שהתאונה שגרמה לפגיעה התרחשה בתוך כלי הטיס או במהלך פעולות העלייה אליו או הירידה ממנו.
על פי הפסיקה הנוהגת בישראל, חברת תעופה עשויה להיות מחויבת בפיצוי נוסע בגין נזק גופני ונפשי עקב אירוע טרור בטיסה. בתי המשפט בארץ קבעו כי פעולת טרור עשויה להיחשב בגדר "תאונה", וכי המונח "חבלה גופנית" כולל בתוכו אף נזק נפשי טהור.
התקדים: מבצע אנטבה
פסק הדין המרכזי בהקשר זה ניתן בבית המשפט העליון בשנת 1984 במסגרת תביעת נוסעים נגד חברת אייר פראנס, הידוע כ"הלכת דדון" התקפה עד היום. התביעה נגעה לנוסעים שהיו על טיסת החברה מנתב"ג לפריז ב-1976, שנחטפה והוסטה לנמל התעופה באנטבה.
בית המשפט העליון אימץ אז פרשנות מרחיבה וקבע כי חטיפת מטוס נכנסת לגדר המונח "תאונה". בנוסף, נקבע כי הביטוי "חבלה גופנית" כולל נזק נפשי ללא צורך בהוכחת פגיעה פיזית נלווית: "חטיפת מטוס אייר-פראנס לאנטבה נחשבת כפעולה במסגרת 'תובלה אוירית'... הנזק שנגרם בעקבותיו לנוסעים, אפילו הוא נפשי גרידא, הינו 'חבלה גופנית אחרת' כתוצאה מ'תאונה' שאירעה 'בתוך כלי הטיס'", נכתב בפסק הדין.
אמנם תביעת הנוסעים נדחתה באותו מקרה עקב התיישנות (התביעה הוגשה בחלוף יותר משנתיים, שהיא תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה), אך הקביעה העקרונית כי חטיפה היא "תאונה" ונזק נפשי הוא בר-פיצוי נותרה שרירה וקיימת. הלכה זו אף אוזכרה בבית המשפט המחוזי ב-2022 (עניין איבריה נ' פלישר), שם נקבע כי ניתן לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש עקב עיכוב כבודה.
עם זאת, עו"ד פאי מדגיש כי הזכאות לפיצוי אינה אוטומטית: היא כפופה להוכחת עצם התרחשות האירוע, היקף הנזק והקשר הסיבתי שביניהם.
מטוס פליי דובאי נוחת בנתב"ג
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
תקרת הפיצוי
באמנת מונטריאול שיעור הפיצוי אינו קבוע מראש אלא כפוף למדרגות ואחריות המחושבות לפי "זכויות משיכה מיוחדות" (SDR). בנזק שמקורו ב"תאונה", אחריות המוביל האווירי היא מוחלטת כמעט עד לתקרה של 151,880 זכויות משיכה מיוחדות (כ-630 אלף שקל). ככל שהנזק המוכח גבוה מסכום זה, רשאי הנוסע לתבוע סכום נוסף, וחברת התעופה תוכל להשתחרר מאחריות רק אם תוכיח כי הנזק לא נגרם ברשלנותה או אשמתה.
האחריות המוטלת על המוביל האווירי בגין נזק שנגרם לנוסע במהלך הטיסה היא אחריות כבדה ובעלת היקף משמעותי ביותר. עם זאת, אחריות זו אינה מוחלטת בכל מקרה ומקרה. כך קובע סעיף 20 לאמנה: "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם".
כלומר, רק אם יעלה בידו של המוביל האווירי להוכיח כי הנזק לא נגרם עקב רשלנות, מעשה או מחדל שלא כדין מצידו או מצד עובדיו, או אם יוכיח כי הנזק נבע אך ורק מרשלנות, מעשה או מחדל שלא כדין של צד שלישי, עשוי להיקבע כי אין הוא אחראי לנזק שנגרם לנוסעים.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.10.26
