"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שר אריק איינשטיין בשיר "יכול להיות שזה נגמר", שכתב יהונתן גפן. איינשטיין אמנם היה אוהד מושבע של היריבה העירונית, אבל המילים האלה מקבלות משמעות חדשה דווקא בעונה הנוכחית של מכבי ת"א.
מאז הפעם האחרונה שבה הצהובים הניפו את גביע אירופה, ב־2014, גדל כאן דור שלם של אוהדים שלא באמת מכיר את מכבי הגדולה. דור שהתרגל לכך שהפסדים הם כבר לא סוף העולם, שהמאמן וההנהלה סופגים את האש, ושהאפשרות לראות את הפועל ת"א מניפה את צלחת האליפות כבר לא נשמעת כמו פנטזיה מופרכת. המכביזם שבנה שמעון מזרחי במשך עשרות שנים, זה שלא הסתפק בשום דבר מלבד ניצחון, הולך ומתמוסס.
הפסד רדף הפסד, חלום הפיינל־פור התחלף בתקווה להשתחל לפלייאין, ומכבי הפכה מקבוצה שרואה בעצמה מועמדת טבעית לתואר לכזאת שמנסה בכל עונה מחדש להוכיח שהיא מסוגלת להיות הסוס השחור של המפעל. לא בעלת הבית, אפילו לא אחת הפייבוריטיות. במקרה הטוב, יריבה שאולי תצליח להפתיע.
והעונה, בניגוד לשנים קודמות, אי־אפשר אפילו להסתתר מאחורי תירוץ התקציב. מכבי השקיעה סכומי עתק, החזירה את בונזי קולסון, צירפה את ים מדר מהיריבה העירונית והנחיתה את דניאל תייס הוותיק בשכר חסר תקדים במונחי המועדון. על הנייר, היו כאן כל הסיבות לצפות לקבוצה תחרותית. בפועל, קיבלנו עוד אכזבה.
אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה. מכבי הגדולה מעולם לא הייתה חייבת לקנות את השמות הכי נוצצים באירופה. היא ידעה לזהות את השחקנים הנכונים, לצרף אליהם את הישראלים הטובים ביותר ולבנות קבוצה רעבה שנלחמת על כל כדור ועל כל תואר. זאת הייתה הגדולה שלה: לא בהכרח התקציב, אלא היכולת להפוך אוסף שחקנים לקבוצה שהשלם בה גדול מסך חלקיו.
אז איפה הכל השתבש? בעיניי, מכבי ביצעה בקיץ שלוש טעויות מרכזיות, ולצידן החלטה אחת נכונה רק בחלקה.
הטעות הראשונה נמצאת דווקא על הספסל. עודד קטש זקוק לעוזר בכיר ומנוסה שיסייע לו בצד ההגנתי, תחום שבו הקבוצות שלו מתקשות לספק את הסחורה כבר תקופה ארוכה. לפיני גרשון היה את דיוויד בלאט, לבלאט היה את גיא גודס וליאניס ספרופולוס היה את ואסיליס יראגוטליס. מאמן טוב לא חייב לדעת לעשות הכל בעצמו. הוא כן חייב לדעת במה הוא פחות טוב, ולדאוג שיהיה לצידו מישהו שייתן את המענה. לקטש עדיין חסרה דמות מקצועית בעלת אוריינטציה הגנתית מובהקת, והמחיר ניכר כמעט בכל משחק.
הטעות השנייה היא בניית הקו הקדמי. מכבי זקוקה לסנטר אתלטי, חזק ואגרסיבי, כזה ששומר על הטבעת, נלחם על ריבאונדים ומספק נוכחות הגנתית אמיתית בצבע. ג'וש ניבו מילא את התפקיד הזה היטב בתקופתו בצהוב, ומאז עזיבתו לא נמצא לו מחליף ראוי. לא היה הכרח להחתים כוכב בסדר הגודל של מוזס רייט או ברונו פרננדו. גם שחקנים כמו אוסטין וויילי, שעבר לבאיירן מינכן, או קבאריוס הייז, שהגיע לפרטיזן, התאימו לפרופיל הנדרש. אפשר היה לחפש גם מציאות מחוץ ליורוליג, דוגמת ג'רמיה רובינסון־ארל, שמציג יכולת טובה באריס סלוניקי.
במקום זאת, מכבי בחרה להמר על ארמנדו בייקוט, שלא עונה על הצורך ההגנתי המרכזי שלה, ולהשקיע סכום עצום בתייס. שלא תהיה טעות: הגרמני הוא שחקן איכותי ומנוסה, אבל הוא לא בהכרח הסנטר הפותח המתאים לקבוצה ששואפת להגיע לפיינל־פור. שוב הועדף השם הגדול על פני ההתאמה המקצועית.
הטעות השלישית, ואולי הכואבת מכולן, נמצאת בקו האחורי. למכבי אין בעל בית אמיתי. אין לה את השחקן שאפשר לתת לו את הכדור ברגעי ההכרעה ולדעת שהוא ימצא פתרון. אחד כזה שמסוגל לייצר סל מכלום, להשתלט על המשחק כשההתקפה נתקעת ולהעניק לחבריו ביטחון.
ג'ימי קלארק לא הפך למנהיג ההתקפי שקיוו לראות, והוא וים מדר דומים מדי בסגנון המשחק שלהם. שניהם מוכשרים, אבל החיבור ביניהם עדיין לא מספק את השליטה והיציבות שהקבוצה צריכה. וקיטון וואלאס? קשה להבין מה בדיוק ראו בו כשחקן שאמור לפתור את הבעיה. הוא קולע ב־20.6 אחוז בלבד משלוש, מתקשה לייצר יתרון בכדרור, לא באמת מנהל את ההתקפה ומרבה לקבל החלטות שגויות. גם בהגנה הוא נראה לעיתים כמו טום שרודף אחרי ג'רי: רץ אחרי כל תנועה, אבל לא תמיד מבין לאן ולמה. יש הרבה מאמץ, מעט מדי מחשבה והתוצאה בהתאם.
מכבי הייתה צריכה גארד מוביל עוד לפני תחילת העונה. הפציעה של איפה לונדברג רק הפכה את הצורך הזה לדחוף הרבה יותר. החלום הוא שחקן כמו טיילר דורסי, אבל המציאות הרבה פחות זוהרת: שבועות עוברים, הקבוצה ממשיכה להפסיד וחיזוק משמעותי עדיין לא נראה באופק.
ובכל זאת, לא כל החלטה שהתקבלה בקיץ הייתה שגויה. החזרתו של קולסון והשארתם של לונדברג וג'יילן הורד היו צעדים נכונים. המשכיות היא מרכיב חשוב בבניית קבוצה מצליחה, במיוחד כשמדובר בשחקנים שמכירים את המועדון, את המאמן ואת הדרישות. אלא שהמשכיות לבדה אינה מספיקה. היא חייבת להיות מגובה בסגל עמוק ומאוזן. במקרה של לונדברג, שחקן שכבר סבל מפציעות לאורך הקריירה, היה צורך ברור בגארד נוסף שיוכל לספק פתרון במקרה של היעדרות. זה בדיוק התרחיש שמכבי מתמודדת איתו עכשיו.
וכך, אחרי עשרה מחזורים בלבד, הצהובים מוצאים את עצמם במאזן עגום של שני ניצחונות ושמונה הפסדים, במקום ה־18 ביורוליג. רק נובמבר, והעונה האירופית כבר נראית כמו מאבק הישרדות. לוח המשחקים הקרוב לא מספק יותר מדי סיבות לאופטימיות: הפועל ת"א, אולימפיאקוס ודובאי, שלוש יריבות צמרת שמגיעות ברצף.
קלארק
(צילום: עוז מועלם)
סביר להניח שמתישהו יגיע גארד חדש, אולי אפילו סנטר. הוא ינחת בת"א, או ליתר דיוק בלימסול, ויצטרך להיכנס מיד לעניינים. אבל האם זה יספיק? ספק גדול. קשה לתקן בתוך שבועות טעויות שנעשו במשך קיץ שלם, ועוד יותר קשה להחזיר ביטחון לקבוצה שכבר שכחה איך נראית סדרת ניצחונות.
וגם את הביתיות אי־אפשר להוציא מהמשוואה. כל עוד המצב הביטחוני אינו מאפשר חזרה למשחקי היורוליג בהיכל מנורה מבטחים, מכבי תמשיך לשלם מחיר כבד. במקום אלפי אוהדים שדוחפים את הקבוצה ברגעים הקשים, היא נאלצת לנדוד בין אולמות זרים. קשה לדמיין את מכבי הגדולה בלי הר הגעש הצהוב ביציעים, ודווקא עכשיו, כשהקבוצה כל כך זקוקה לקהל שלה, ההיעדרות הזאת מורגשת יותר מתמיד.
ובכל זאת, אני מסרב להאמין שהכל אבוד. אולי חנוכה יביא איתו את נס המכבים, אבל עד אז צריך להפסיק לחכות לניסים ולהתחיל לשחק כדורסל. לא לחשוב על הטבלה, לא על ההפסדים שכבר נצברו ולא על המרחק מהפלייאין. רק על המשחק הבא. להילחם על כל כדור כאילו העונה כולה תלויה בו.
את הטעויות שנעשו בקיץ כבר אי־אפשר למחוק. אפשר לנסות לתקן חלק מהן, ובעיקר ללמוד מהן לקראת העונה הבאה. אבל לפני שחושבים על העתיד הרחוק, יש גם הווה שאסור לוותר עליו. גביע ווינר עומד על הפרק, ומול מכבי ניצבת הפועל ת"א לשני דרבים בתוך ימים ספורים. אם יש משהו שעדיין יכול להעיר את המועדון הזה, אולי זו היריבה העירונית.
אריק איינשטיין שר על עולם שהיה ואיננו. אני עדיין רוצה להאמין שהמכביזם לא נעלם, אלא רק נרדם. עכשיו תורם של הבעלים, קטש והשחקנים להוכיח שמתחת לכל האכזבות עדיין פועם הלב של הקבוצה שפעם הפחידה את אירופה. לא בטוח שאפשר להציל את העונה, אבל לפחות אפשר להחזיר את הגאווה. כי במכבי של פעם, גם כשהפסידו, איש לא העז להפסיק להילחם.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
