בואו ניקח את פנאתינייקוס כמשל. גם בעונות הקודמות, תחת ארגין עתמאן, היה לה סגל מטורף. אולי לא כמו זה של השנה, אבל אם ניקח בחשבון את היעדרותם של קנדריק נאן וקוסטאס סלוקאס מהמשחק אתמול (שישי) מול מכבי ת"א, ההבדל לעומת השנים שעברו די זניח.
עם המאמן הטורקי, היוונים פתחו את היורוליג בצורה מאוד מנומנמת. למעשה, הם התחילו לשחק ברצינות בערך בינואר. תחת ז'ליקו אוברדוביץ', אחד האנשים היותר מפחידים בגלקסיה, הם משחקים בטירוף הגנתי ובשיא האינטנסיביות כבר עכשיו.
מה זה אומר? שהסברים על איכות סגל הם לא תמיד חזות הכל. הרבה קשור גם להכנה לעונה, ועל זה אחראי הצוות המקצועי. מכבי ת"א פותחת גרוע את היורוליג כבר כמה שנים ברצף. אין שום בעיה עם ההפסד לפנאתינייקוס, שהיא קבוצה בכמה רמות יותר מוכשרת ממנה. אבל גם אתמול וגם במשחק מול בשיקטאש הייתה על המגרש קבוצה שנראתה כאילו לא הכינו אותה לפיזיות וללחץ ההגנתי של היורוליג. אולי היו פחות מדי משחקי אימון מול יריבות ברמה גבוהה, אולי הדרישות ההגנתיות באימונים לא גבוהות כי רוצים להימנע מפציעות או להתמקד בהתקפה, אבל בשורה התחתונה, מכבי לא שומרת וגם מתקשה בהתקפה. ואלה שני דברים שקשורים אחד לשני: אם באימונים השמירה רופפת, כשאתה מגיע למשחקים אתה המום כששומרים אותך חזק וגם ההתקפה שלך מתדרדרת. נו. תחשבו על נבחרת ישראל בכדורגל מול אירלנד. אותה בעיה. פתאום יש קצב אחר לחלוטין ממה שאתה רגיל אליו. מה זה כל האנשים האגרסיביים האלה שרצים סביבנו כל כך מהר?
הבעיה פה היא שמכבי לא איבדה שחקנים משמעותיים במהלך הקיץ, אלא דווקא הוסיפה כמה חיזוקים. מדובר בקבוצה שלא שמרה מדהים בשנה שעברה, אבל בסוף העונה כבר הציגה אינטנסיביות סבירה ותיאום בשני צידי המגרש. לאור ההמשכיות היית מצפה שהמומנטום יישמר. אבל בפועל, כלום.
המשחק שהדגיש את זה יותר מכל היה דווקא מול בשיקטאש, שהיא קבוצה מאוד חביבה אבל לא ברמה של פנאתינייקוס. הטורקים רצו, השחקנים של מכבי נראו בכושר גופני לא מספיק טוב כדי לחזור להגנה. הגארדים של בשיקטאש הפציצו שלשות, ההגנה של מכבי השאירה אותם חופשיים לגמרי ברוב המקרים. כמו מול וילרבאן, כך גם מול הטורקים, השלשות היו ההבדל הגדול בין הקבוצות. יש ביורוליג קבוצות עם גבוהים טובים יותר או טובים פחות, אבל אין קבוצה שלא יודעת לקלוע שלשות. אם מכבי לא תתחיל להתמקד בנושא הזה ובירידה מאורגנת להגנה מול משחק מעבר, צפויים לה עוד שבועות כואבים.
ים מדר
(צילום: פנאתינייקוס, האתר הרשמי)
שלושת משחקי הפתיחה חשפו גם בעיה בסגל: דניאל תייס הוא עד עכשיו לא מה שבקבוצה קיוו שהוא יהיה. אני עוזב כרגע לחלוטין את הפן ההתקפי, כי זה דבר שבאמת אולי לוקח זמן בקבוצה חדשה. למכבי אין אף גבוה פיזי ואתלטי. רומן סורקין חייב שומר עילית לידו כי זה הצד הפחות טוב אצלו. התקווה הייתה שתייס, למרות שהוא לא אתלט גדול, ישדרג את ההגנה כי הוא מאוד מנוסה. זה לא קרה. אפילו מול גבוהים שלא נחשבים מהטובים ביבשת, יוג'ין אומורוי ואנטה ז'יז'יץ', למכבי לא הייתה שום תשובה. אומורוי לא נורא גבוה אבל מאוד אגרסיבי, והוא פשוט רמס את ההגנה של הקבוצה מישראל. אני כבר מתריע שנים על הבעיה ההגנתית שיוצר ג'יילן הורד בעמדה מספר 4. מכבי ממשיכה להתייחס אליו כאל שחקן מוביל. זה גומר אותה. הוא וסורקין זה צמד שלא עובד יחד בצד הזה של המגרש מול רוב היריבות ביורוליג. מול הטורקים הורד ותייס עלו בחמישייה וגם הם לא היו פקטור כצמד. סורקין וטי. ג'יי ליף היו טובים יותר יחד, אבל זה לא פתרון מושלם כי ליף חלש פיזית.
צריך להגיד: על הנייר, תייס היה החתמה גדולה. שחקן עם שם, ניסיון ב-NBA, כישרון לא מבוטל. אבל מראש הזהרתי שהוא דומה לסורקין - אבל אולי לא השחקן המשלים שמתאים לידו. כשתייס יהיה בכושר מלא, אולי ייווצר צמד התקפי שקשה להתמודד מולו. אבל בהגנה: חסר אתלט שיסגור את הצבע. ארמנדו בייקוט הוא תוספת חביבה כשחקן ספסל, אבל לא התשובה לבעיה הזאת.
מעבר לכך, אולי תופתעו, הסגל דווקא סביר לחלוטין. יש עומק, יש שחקנים בכל עמדה, אבל כאמור, אין רצח בעיניים. פנאתינייקוס יכלה כנראה לנצח את המשחק אתמול גם בהליכה, אבל השחקנים שלה נתנו את הגוף והנשמה והתאבדו על כל כדור. אלה של מכבי נראו די אדישים לעומתם. זו בעיה. אוסף השחקנים הזה יכול וצריך לשחק הרבה יותר טוב. די ברור שעוד כמה חודשים זה יקרה, אבל למה זה תמיד לוקח כל כך הרבה זמן?
אולי הוא לא השחקן שמתאים לשחק לצד סורקין. תייס
(צילום: ג'ורג'ה קוסטיץ')
השחמט של איטודיס
ומה עם הפועל? על משחקה הקודם מול הכוכב האדום כבר כתבתי, והניצחון על ריאל מדריד השלים שבוע נהדר עבורה. אלייז'ה בראיינט היה נפלא בשני המשחקים, מה שמוכיח שההחלטה לאפשר לו לא להגיע למשחקי הפלייאוף בליגה הישראלית הייתה כנראה בחירה מקצועית וניהולית אמיצה וחכמה. למרות שאוהדי הקבוצה מאוד כואבים את ההפסדים בליגה, עד שלהפועל יהיה כרטיס קבוע ביורוליג, המפעל האירופי הוא היחיד שצריך לעניין אותה.
כפי שכבר כתבתי לפני העונה, זאק לידיי הוא תוספת נהדרת, בדיוק מה שהיה חסר להפועל. 4 אמיתי, יד נהדרת מבחוץ, משחק גב לסל, וגם אחד שכאשר הכל נתקע אפשר לתת לו את הכדור כדי שייצר לעצמו. עד היום לא היה להפועל גבוה כזה.
אבל עם כל הכבוד לשניהם, גיבור הניצחון היה ברונו קאבוקלו. או בעצם לא. גיבור הניצחון היה דימיטריס איטודיס שהעלה אותו בחמישייה מול אדי טבארס הענק. זו הייתה החלטה שהרסה במחצית הראשונה את כל תוכנית המשחק של הספרדים. קאבוקלו קלע שלשות, טבארס לא ידע אם לצאת עליו או לא, ועשה את הדבר הגרוע מכל: נתקע באמצע. כך, גם קאבוקלו המשיך להיות פנוי וגם לחודרים היה מסלול חופשי לטבעת.
צריך להגיד: איטודיס הנחיל להפועל שיטת משחק מאוד בסיסית. חסימה למעלה, ומשם אחד על אחד, או הוצאת כדור אם באה עזרה. אין שם חסימות בלי כדור או דברים מתוחכמים. אבל בבניית אסטרטגיה – יש לו את זה. כמו שהפתיע את אירופה עם איש וויינרייט בעמדה 4 בעונה שעברה, כך הפתיע את ריאל עם קאבוקלו. נכון, ריאל חזרה במחצית השנייה, ברמות האלה תמיד יהיו עליות וירידות בתוך המשחקים כי בכדורסל יש רכיב מנטאלי משמעותי והתאמות של מאמנים, אבל כשהפועל עצרה אותה שוב, כבר נגמרה לה האנרגיה. לדעתי, למרות שזה לא נראה כך כי ריאל השוותה אחר כך, למחצית הראשונה היה חלק עצום בניצחון.
האס של איטודיס. ברונו קאבוקלו
(צילום: הפועל IBI ת"א)
אז איך ריאל חזרה? קודם כל, טבארס קיבל הוראה לצאת לגמרי על קאבוקלו ולהשאיר את חבריו לשחק ארבעה מול ארבעה מול שאר שחקני הפועל. כששאר שחקני ריאל ידעו שהם לא יכולים לסמוך על המטריה האווירית שלו, הם לקחו יותר אחריות בסגירת הצבע. שנית, תיאו מאלדון וניק סמית' ניצלו את יתרון המהירות שלהם על השומרים של הפועל וחדרו הרבה. בנוסף, השלשות של טימוטי לואאו-קבארו נכנסו בלי הפסקה. וגם העובדה שקאבוקלו צבר ארבע עבירות ב-12 דקות פגעה ביכולת של הפועל להמשיך במה שעבד.
השינוי ההגנתי של ריאל פגע בעיקר בוואסיליה מיציץ'. במחצית הראשונה הוא הצליח להגיע לסל בלי שאף אחד הפריע לו, מה שלא קרה עד היום (ובעונה שעברה) כמעט באף משחק. במחצית השנייה ריאל כבר סגרה את הצבע והוא חזר לזריקות המיותרות ולכניסות עם הראש בקיר. זה הגיע למצב שבו בדקות הסיום המותחות בראיינט לקח על עצמו את מלאכת הריכוז ובאופן כמעט מוצהר לא מסר למיציץ', אחרי שזה לקח כמה זריקות גרועות. הכדור היה בעיקר בידיים של בראיינט ואנטוניו בלייקני, והפועל ניצחה. האמת, היא צריכה להיות מעודדת מניצחון שבו שמטה יתרון עצום ואז חזרה לעצמה – שזה מבחן אופי גדול, הרבה יותר ממצב שבו הייתה מנצחת את הספרדים ב-20 הפרש. זה ניצחון שבונה קבוצה.
הפועל של השנה מוכשרת מאוד, עמוקה, מאוזנת, תלויה בעצמה, ואם היא לא עושה שטויות, היא יכולה לנצח כמעט כל יריבה. נכון, בהיעדרו של אמיר קופי חסר גארד אתלטי ברוטציה, בעיקר בצד ההגנתי, אבל זו קבוצה נהדרת. וככל שחלקו של מיציץ' כמקבל החלטות יקטן, כך היא תלך ותשתפר.
