הפועל ת"א קיבלה את באר־שבע במידת העשייה המדויקת - אחרי שפילטו ממנה את לוקאס ונטורה ואליאל פרץ, פחות מ־72 שעות אחרי משחק באירופה, וכשיריבותיה לצמרת מפשלות אחת אחרי השנייה, מעידות שבתורן ריככו את ההשלכות במקרה של הפסד ריאלי. לא היה להפועל ת"א מה להפסיד בטרנר, והיה לה יותר מתמיד מה להרוויח. עסקה טובה מזאת היא לא תמצא.
אם היה זה תוצר של עייפות או פשוט הגרסה הלא אידיאלית של מרכז הקישור של באר־שבע, זה לא משנה. העיקר הוא שבחצי השעה הראשונה הפועל ת"א הייתה טובה מיריבתה, שלטה יותר בכדור שלא כהרגלה, והסתכלה לאלופה בלבן של העיניים עד שאפשר היה להישבע שממש בעוד רגע לא תהיה לזו ברירה אלא למצמץ. אם הייתה להפועל ת"א יותר איכות בחלק הקדמי - משחק שלישי ברציפות שדגלאס אווסו לא נראה אפילו כמו הצל שלויזוס לויזו הטיל על הדשא - היא גם הייתה מוצאת את הדרך לבטא את זה על לוח התוצאות. את מה שיש לה בקבוצתיות, בחיבור ובתיאום, אין לה בברק.
באר־שבע החזיקה מעמד ולא מיצמצה. הדקות חלפו, העליונות של הפועל ת"א שככה, ולאט לאט באר־שבע יצאה מהקונכייה והציגה את גרסת המקור למה שהפועל ת"א ניסתה להיות - בעלת הבית. באר־שבע סיבלטה את טרנר להפועל ת"א למשך 30 דקות לפני שפינתה אותה מהסלון. המחצית הראשונה הסתיימה כשכל קבוצה הראתה בו־זמנית שהיא יכולה ולא מסוגלת. הפועל ת"א הראתה שהיא יכולה להיות דומיננטית מול הקבוצה הכי לוחצת בארץ, אבל גם שהיא לא יודעת לתרגם את זה לשער. באר־שבע הראתה שהיא יכולה להשתלט על המשחק בלחיצת כפתור, אבל גם שעל הכפתור הזה אי אפשר ללחוץ בקלות. לא בשלב הזה של השנה לפחות, לא במשחק השביעי ב־24 הימים האחרונים.
המחצית השנייה הייתה בגדר עוד ועוד סיבובים בקרב איגרוף במשקל כבד בין שני יריבים מותשים, טנגו גס של פיזיות בציפייה דרוכה לטעות האחת שתהיה גסה מספיק בשביל לאפשר את הנוק־אאוט. איזה פאול ברחבה, איזה איבוד כדור, משהו שלא יותיר להתקפות הקהות ברירה אלא לשים את הכדור ברשת. אפילו שער ריק היה יותר מדי בשביל עמית למקין בדקה ה־84. ואז הגיע רועי אלקוקין בדקה ה־91, רגע לפני הישמע הגונג, ודפק מכה בהפועל באר־שבע ובליגת העל כולה. שנתיים אחרי שירדה לליגה הלאומית, הפועל ת"א היא הקבוצה הטובה בישראל. בום.
הנוקאאוט הגיע בדקה ה-91
(צילום: עוז מועלם)
הכדורגל בא לשישי - והפתיע את מכבי
בתקופה בה הכדורגל הישראלי כובש טריטוריות שבעבר היו שמורות לליגות גדולות מעבר לים או למפעלים יבשתיים - עירוני טבריה נגד הפועל ר"ג ביום שלישי משל מדובר בליגת האלופות, הפועל באר־שבע מול בני־סכנין בחמישי כאילו זה הבוקסינג דיי - נותר חלון שישי בצהריים כמבצר האחרון בפני תאוות ההתפשטות, חור שחור שכדי להיכנס בשעריו, או יותר נכון ליפול בעדם, יש לרדת לליגה הלאומית.
אלא שבעונה שעברה נוסה פיילוט שהמינהלת ראתה כי טוב - ליגת העל בשישי בצהריים. כך התקבל גליץ' במטריקס, ומכבי ת"א, הקבוצה היחידה שמעולם לא ירדה לליגה השנייה וגם לעולם לא תרד כל עוד פרות נותנות חלב וכבשים אוכלות עשב, משחקת בשעה שאלוהים הוליד לקבוצות קטנות או לגדולות שחרב עליהן עולמן. ללכת עם ולהרגיש בלי. כל כך הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמכבי שיחקה בשישי, שאיתן טיבי עדיין לא עלה אז לבוגרים. בשבוע הבא הוא יהיה בן 39.
שחקני מכבי פ"ת חוגגים עם איתן טיבי
(צילום: עוז מועלם)
אצטדיון כמעט מלא, ילדים שאולי מבקרים בבלומפילד בפעם הראשונה ומוסיפים חגיגיות שאי אפשר לכמת במספרים, יריבה שרק חמישה ימים קודם חטפה חמישייה מקבוצה שמסתכלת על מכבי ת"א מלמטה בטבלה, ומכבי שחילקה בעצמה חמישייה 24 שעות לאחר מכן - הנקודות התחברו מאליהן לכדי קו ישר. משנראה שבעקשנותן מסרבות הנקודות להתחבר ומכבי פ"ת השוותה ואף שמרה על ה־1:1 עד לדקה ה־90, הגיעה בכל זאת מסירת העומק של רז שלמה לשגיב יחזקאל, משם לאסטר סוקלר ומשם לרשת. הקו ישר.
לא הרבה פעמים לאורך העונה מכבי ת"א לא תוביל בדקה ה־90 על קבוצת פלייאוף תחתון. עוד פחות מכך היא תוביל בדקה ה־90 על קבוצת פלייאוף תחתון ולא תנצח. השער של טיבי, שמתישהו בארבע השנים וחצי שחלפו מאז שערו האחרון בליגת העל היה חייב להתחיל להאמין שהדבר כבר לא יקרה שוב, היה בו־זמנית התפתחות שאי אפשר היה לצפות וכזאת שעושה צדק. לא רק עם המשחק עצמו, בו מכבי פ"ת הייתה מסוכנת, אלא עם מכבי ת"א ככלל - קבוצה שיש לה יותר חורים ממה שמתבקש להסיק מהתוצאות שלה. אם מחר קני מילר מוצא דג זהב בשלולית בקריית־שלום, שלוש משאלות לא יספיקו. הוא צריך שוער, והוא צריך בלם, והוא צריך מגן שמאלי, והוא צריך כנף ימין, והוא בעיקר צריך להאמין שהדג הזה לא מחרטט אותו כשהוא אומר לו "בינואר". אלו צרות של עשירים, אולי, אך אלו בכל זאת צרות.
צרות של עשירים. קני מילר
(צילום: עוז מועלם)
הרעיון הגרוע של בית"ר
מכבי חיפה היא סאטירת כדורגל שחטפה 11 שערים בפחות משבועיים, אבל כנראה שהקבוצה המופקרת ביותר בליגה היא בכלל בית"ר ירושלים. אם הפקרות נמדדת במרחק בין מה שיכול היה להיות למה שישנו, אז הפער אצלה גבוה אפילו יותר מאשר במקרה של מכבי חיפה. מחויבותו הבלתי תלויה של אלמוג כהן לעקרונות המקודשים של הלחץ הגבוה, דבקות שהופכת את בית"ר לקבוצה ששני פסים מורידים לה את המכנסיים, היא הבעיה בצורתה הקבוצתית. ברמה האישית, אין בבית"ר שחקן מרכזי אחד שלא הלך שני צעדים לאחור מהרגע שכהן החליף את ברק יצחקי. עומר אצילי, ירדן שועה, לוקה גדראני, סמואל קאלו.
בשביל לעשות את מה שבית"ר עשתה בקיץ, להחליף את המאמן אחרי העונה הטובה ביותר מזה קרוב ל־20 שנה וכשהיא בתנופה רצינית, היא הייתה צריכה להיות מאוד בטוחה שהיא יודעת מה היא עושה. בטוחה ברמה שהשמש תזרח מחר בבוקר. באופן אבסורדי, אם יש דבר אחד שיכול היה להגביה את הציפיות מבית"ר אפילו יותר מאשר המשכיות עם המאמן שהוביל אותה מרחק משחק וחצי מאליפות, זה להחליף אותו במישהו אחר, כי מה הטעם לשנות אם לא בשביל סיבה ממש טובה?
כהן לא יכול היה לחיות בעולם שחולק את הקרדיט להצלחה לשני אנשים. אז הוא ירד לקווים כדי להסיר את הספק. זה היה רעיון טוב. נראה שהוא משיג את ההוכחה שחיפש.
