בשבוע שעבר, נבחרת אירופה ניצחה בקלות את נבחרת שאר העולם בגביע לייבר בטניס בתוצאה 5:13. לכולם ידוע שהאירופאים טובים יותר ומראש הם היו הפייבוריטים, כל זאת חרף העובדה שנבחרת העולם ניצחה בטורניר בשלוש מארבע השנים האחרונות וההגמוניה הייתה אצלה ביד, או במחבט.
אבל זו אשליה אופטית שרלוונטית לטורנירי ראווה תקשורתיים בלבד. כשבוחנים את המספרים מקרוב, הסטטיסטיקה מטיחה בנו נתון שנשמע כמו טעות דפוס: מאז 14 בספטמבר 2009, אז הניף חואן מרטין דל פוטרו הארגנטינאי את גביע אליפות ארצות הברית הפתוחה, אף טניסאי גבר שאינו אירופי לא זכה בגראנד סלאם. אלו נתונים אמיתיים אך בלתי נתפסים.
כדי להבין את עומק הבצורת, נזכיר שבשנת 2009 ברק אובמה רק החל את כהונתו הראשונה בבית הלבן, בישראל עוד שככו הדי מבצע "עופרת יצוקה", הטלפון המתקדם בעולם היה אייפון 3, יוסיין בולט קבע את שיא העולם ב-100 מטר, ואפליקציות כמו אינסטגרם או וואטסאפ טרם נולדו. מאז עברו 17 שנים, וב-65 טורנירי מייג'ור רצופים הזוכים בהם היו אך ורק מאירופה. אפילו במפעל הנבחרות הרשמי, גביע דייויס, שאר העולם גירד רק שתי זכיות בכל התקופה. למעשה, האנומליה עמוקה בהרבה: לא רק שהאירופאים ניצחו, הם בעיקר ניצחו אירופאים. למעט שבעה מקרים בודדים בכל התקופה הזו, בכמעט 90 אחוז מגמרי הגראנד סלאם בשני העשורים האחרונים שאר העולם בכלל לא היה הגיע למעמד הגמר. שאר העולם יכול לנצח כשמשחקים ביחד או בטורנירי ראווה – אבל ברגע האמת של הטוב מחמש מערכות, כששחקן עומד לבדו מול ההיסטוריה – הזוכה תמיד מגיע מהיבשת הישנה.
ניתן למנות הסברים בשפע. הטיעון המרכזי יתמקד במונופול ההיסטורי של שלושת הגדולים – ג'וקוביץ', נדאל ופדרר, שחסמו בגופם דורות שלמים של טניסאים. אלא שגם הטיעון הזה אינו מספק את התמונה המלאה. הרי כשהענקים מעדו או נפצעו, מי שזכו היו עדיין אירופאים כמו סטן ואוורינקה, דומיניק תים או אנדי מארי, ואחריהם נציגי הדור החדש: קרלוס אלקראס, יאניק סינר ואלכסנדר זברב. מסתבר שהעומק של אירופה בתקופה היובש העולמי היה חזק יותר מכל בכירי המועמדים של שאר הגלובוס.
הסברים אחרים על מהפכת האקדמיות באירופה ושדרוגן, כישרונות שפונים לענפים אחרים או שחיקת הגוף מטיסות טראנס-אטלנטיות, קורסים גם הם מול העובדות. הרי גם האירופאים טסים ומשחקים שני גראנד סלאמים מחוץ ליבשת שלהם. ותתפלאו, גם באירופה ענפים כמו כדורגל וכדורסל וכן ענפים נוספים פופולריים בהרבה מטניס. אפילו טלטלות בינלאומיות לא שברו את האנומליה: מגפה עולמית שסגרה גבולות ושיבשה את חייהם של מיליארדים לא הזיזה את המגמה במילימטר, ואפילו מלחמה קשה שמתרחשת על אדמת אירופה כבר שנים לא שינתה דבר.
המצב לא היה כך בעבר. ב-65 הטורנירים שלפני 2009, שאר העולם דווקא הוביל על אירופה עם 35 תארים לעומת 30. בתקופה ההיא המרחקים ושיטות האימונים הפחות מתקדמות לא היוו בעיה, ואולי כישרון גולמי יכול היה להצליח לבדו. אך אל תטעו, שיטות האימונים וההחלמה המדעיות של ימינו הן מזמן לא לחם חוקם של האירופאים בלבד, אדרבה, דווקא הטכנולוגיה הרפואית-ספורטיבית האמריקאית היא המובילה כיום בעולם, ולאף מדינה אירופאית אין בה יתרון או בלעדיות.
כל הטענות הנסיבתיות הללו אינן מספקות פתרון, במיוחד כשמשווים את המצב לסבב הנשים. שם, שחקניות לא-אירופיות כמו ארינה סבאלנקה הבלארוסית, קוקו גוף האמריקאית, ילנה ריבאקינה הקזחית, נעמי אוסקה היפנית או אשלי ברטי האוסטרלית קוטפות גראנד סלאמים – שלא לדבר על המלכה שפרשה סרינה וויליאמס, שזכתה ב-23 תארים לבדה.
גם טענות על קיצוצי תקציבים אינן מתקבלות. בשנים האחרונות היקף ההשקעה בטניס צמח בכל העולם. זה לא מקרי שהארגון העשיר ביותר, שמחלק את הפרס הכספי הגבוה ביותר בסבב, הוא איגוד הטניס האמריקאי, ולא ווימבלדון הלונדוני. ההשקעה באמצעות חוזי חסות רק גדלה, וחלק לא מבוטל מהטניסאים הבכירים בוחר לחיות ולהתאמן בארצות הברית. קחו למשל את סבאלנקה המדורגת ראשונה בעולם, או את אנדי מארי שהעביר חודשים ארוכים בכל שנה במחנות אימונים במיאמי, גם בתקופות שבהן זכה בווימבלדון – כן, בדיוק באותן 17 שנים.
נובאק ג'וקוביץ'
(צילום: Lintao Zhang/Getty Images)
האמת היא שמדע, גיאוגרפיה או כלכלה פשוט לא מסוגלים להסביר את התופעה. הנתון של אפס זכיות מתוך 65 טורנירים הוא אנומליה ספורטיבית. חור שחור סטטיסטי ותרבותי שבו המציאות טרם התאזנה. עולם הספורט מכיר היטב את החורים השחורים האלו, שבהם ההיגיון המתמטי נשבר: לדוגמה, נבחרת כדורסל הנשים של ארצות הברית, שלא הפסידה במשחק אולימפי מאז 1992 ורשמה רק הפסד בודד אחד בכל המסגרות הרשמיות ב-34 השנים האחרונות; או על הקשתיות של קוריאה הדרומית, שנועלת את הענף כבר 36 שנים ברציפות והן היחידות שזוכות בזהב, חרף חילופי דורות תכופים.
אבל היופי בספורט הרומנטי הוא שלכל אנומליה יש תאריך תפוגה. המכונות המושלמות ביותר נשברו בסוף: מועדון השייט של ניו יורק החזיק בגביע אמריקה 132 שנים רצופות, עד שהאוסטרלים ניצחו; רץ המשוכות אדווין מוזס ניצח ב-122 ריצות ברציפות, עד שרץ בן 21 עקף אותו; וטדי רינר השלים 154 ניצחונות בג'ודו, עד שחוסר יציבות רגעית בטורניר ביתי בפריז עלה לו באיפון מול יריב אלמוני.
המונופול האירופי בטניס הגברים כנראה יסתיים מתישהו. יום אחד, טניסאי אמריקאי, ארגנטינאי או אוסטרלי יתפוס שבועיים פנומנליים של טניס מהסרטים, ויסרב להישבר בסט החמישי. ייתכן שזו תהיה דרכו של הטבע להחזיר את הסדר לקדמותו, ולהוכיח שגם האנומליות הבלתי מוסברות ביותר נגמרות. עד אז, ההמנונים האירופאים ימשיכו להישמע פעם אחר פעם.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים.
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים.
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
