יותר מ-2,400 שעות צילום. 60 ימים של זוועות בלתי נתפסות. שעה אחר שעה, יום אחר יום, נפרשה לנגד עיני חוקרי המשטרה והפרקליטים שגיבשו את כתב האישום שהוגש אתמול (ראשון) נגד המטפלות במעון "לוצ'יק" באריאל כרוניקה של התעללות שיטתית: מי בחניקה ומי בהאכלה כפויה, מי בכליאה ומי בטלטול.
כתב האישום הקשה והמפורט מונה לאורך 99 עמודים מאות מעשי התעללות מכוונת וקרת לב, אך לא מתיימר להשיב על השאלה הקשה באמת: מדוע זה קרה, ובעיקר - מה אפשר לעשות על מנת למנוע את המקרה הבא. התשובה לכך אינה פשוטה, בעיקר משום שהמעון באריאל עמד, על הנייר, בדרישות החוק: רישוי, פיקוח מצד משרד החינוך ומצלמות - אותן מצלמות שתיעדו את הזוועות, אך לא היה בכוחן לעצור אותן.
דווקא העובדה שהמעון עמד בנהלים היבשים הופכת את מה שאירע בין כתליו למפחיד והופך בטן אפילו יותר מהרגיל. אילו הפגיעה היתה מתבצעת במעון לא מפוקח וללא מצלמות, אפשר היה לעצום ביתר קלות עיניים ולחשוב ש"אצלנו" זה לא יקרה. אבל מה אפשר לומר על הורים שעשו הכול לפי הספר, רשמו את הילדים למעון מפוקח ומומלץ ומצאו את עצמם בתוך סיוט שילווה אותם ואת ילדיהם עוד שנים קדימה?
הקושי מתעצם לנוכח ההבנה שבמובנים רבים, המצב במסגרות לגיל הרך כיום טוב בהרבה מבעבר. רק לפני חמש שנים עדיין לא היה פיקוח כלל על מסגרות לגיל הרך, להוציא מסגרות במחיר מפוקח ("מעונות הסמל"). חוק הפיקוח, שנכנס לתוקף ב-2021, החיל לראשונה חובת דיווח ופיקוח גם על מסגרות פרטיות שבהן שבעה ילדים או יותר.
זמן קצר לאחר מכן עברה האחריות על תחום הגיל הרך למשרד החינוך. במקביל, נכנס לתוקף גם החוק המחייב התקנת מצלמות מעקב במסגרות. רק בכנסת האחרונה הורחבה עוד יותר האפשרות של הורים לצפות בנעשה בגנים, גם באופן שגרתי וללא צורך לפתוח בחקירת משטרה.
אם כך, ישאלו את עצמם ההורים המודאגים, איך ייתכן שכל כך הרבה נעשה - וההתעללות עדיין כאן, ובגדול? אולי דווקא מכיוון שכל כך הרבה משאבים הושקעו בעיסוק במצלמות, בלי לחזק את התשתית החשובה באמת. נכון, המצלמות הן אלה שאפשרו לגבש את כתב האישום המפורט בגן "לוצ'יק", אך למרבה הזוועה הן לא סייעו ולו במעט במניעת המקרים הללו. מי שבזכותה החלה החקירה היתה מדריכה מחליפה שהבחינה באירוע חריג והתלוננה בעקבות כך למשטרה. אישה בשר ודם, עם עין ביקורתית ויושרה פנימית.
המצלמות לא מרתיעות
מומחיות לגיל הרך הזהירו בשנים האחרונות מפני הסתמכות יתר על מצלמות - רק שאיש לא ממש טרח להקשיב. מחקר שערכה ד"ר גלית בינט ממכללת אורנים לפני כשנתיים עקב אחר שורה של תיקים והכרעות דין הנוגעים להתעללות בפעוטות במעונות היום.
ההתעללות הופכת "שגרתית". הנאשמות אתמול בביהמ"ש
(צילום: דנה קופל)
ניתוח המקרים העלה כי המצלמות לא היו גורם הרתעה עבור המטפלות, וכי ההתעללות הייתה במקרים רבים כל כך "שגרתית", עד שהמטפלות כלל לא היו מודעות לחומרת מעשיהן - עד שעומתו מול הסרטונים. מתוך החומר המשפטי עולים גורמי סיכון שונים להתנהלות הקשה בתוך המעונות: לחץ ומחסור בכוח אדם, תחושת חוסר אונים שנובעת מחוסר ידע והכשרה, וגם תפיסות חינוכיות נוקשות - וכמובן פסולות.
כמובן שההסברים האלה אינם מספקים שום תירוץ, אבל כדאי בכל זאת להקשיב להם: הם מלמדים על כך שהדרך לתיקון לא עוברת רק בתוספת מצלמות. היא עוברת בדרך הקשה, האיטית והיקרה: הכשרה ועוד הכשרה, שיפור תנאים ותקינה, ופיקוח שמטרתו לא רק לצאת ידי חובה (על פי עיריית אריאל, הביקור האחרון של מפקחת משרד החינוך במעון "לוצ'יק" נערך בחודש מאי האחרון, ודוח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מצא כי בכ-14% מהמעונות שנבדקו לא בוצע אף לא ביקור אחד מטעם מפקחת של המשרד, וב-40% מהמעונות בוצע ביקור יחיד במשך שנה שלמה) - אלא לסייע, לכוון ולשמש כעין פקוחה על הנעשה בגן. העין האלקטרונית, כך מתברר, פשוט לא מספיקה.
