למצפה מיכל מגיעים בנסיעה קלה בכביש הבקעה, דרך הכניסה למושב תומר, ומשם פנימה לתוך השטח ההררי של שיפולי שומרון. אנחנו עומדים לפגוש את אליאב ושרה ליבי. אנחנו נכנסים למפגש בידיעה ברורה שאליאב מופיע ברשימת האנשים שיש עליהם סנקציות בינלאומיות. באנו באמת להקשיב, לא להוכיח. יש פער גדול מאוד בין המפגש ובין המטען שכל אחד מאיתנו מביא לסיפור הזה.
( צילום: עידן גליקזליג, בימוי: אייל דץ)
העמידה בכניסה לחווה מזכה אותנו בתצפית לעבר הירדן המזרחי ולדרום בקעת הירדן בואכה יריחו. ארץ צחיחה משובצת מקטעים ירוקים של עצי תמר, המשגשגים כאן בצד היהודי ובצד הפלסטיני. אליאב עסוק. אנשי בטחון בכירים בגזרה ומחוצה לה נמצאים איתו בקשר אינטנסיבי. השטח הזה, שנראה מבחוץ פסטורלי, מתוח עד הקצה. הטרור הפלסטיני מחכה לרגע של רפיון, וניסיונות הפיגועים מחייבים את הצבא ואת תושבי החוות לשמור על עירנות יומם ולילה.
גם רכז הביטחון של המושב תומר הסמוך נמצא בקשר צמוד לאליאב. מושב תומר, במקורו, הוא מושב עובדים של תנועת המושבים. חקלאים מקצוענים שלא מכירים את השפה האמונית שצמחה בהרי השומרון מוצאים עצמם שותפים למפעל ההתיישבות היהודי שמחבר בין ההר לבקעה.
"לא ארץ קטנה וחנוקה, אלא ארץ רחבה ומשוחררת"
אליאב ושרה אשתו מקבלים אותנו במאור פנים ובלב חפץ, שמחים לכל מי שיכול לראות בעיניים את התהליך שעבורם הוא לא פחות מפלא. אליאב רואה בעצמו חלק מתהליך ארוך של ההתיישבות הציונית, ולרגע לא רוצה לגדוע את הקשר והנאמנות למדינה. משימת חייו היא לחבר בין יישובי גב ההר אל הבקעה, ולייצר את רצף ההתיישבות ממערב למזרח - עד לחיבור טבעי ובטוח של כל המרחב.
"אני לא מחפש ריבונות", אומר אליאב. "המדינה תגיע אחרי המחרשה שתגיע אחרי השביל. צריך סבלנות אבל ככה מייצרים מציאות. חלוצים הולכים קדימה, ואנחנו חלוצים שפועלים בידיעה ברורה של שירות את טובת האומה. המִמסד יגיע תמיד אחר כך".
אליאב מצביע לעבר המעיינות הסמוכים: "אם אנחנו לא נהיה כאן הערבים ייבשו אותם. הם מתפרסים על כל המרחב בצורה שיטתית, בתוכנית פיאד שמזדחלת מתחת לאף של המנהל האזרחי, שלא עושה דבר. הנוכחות שלנו לכל אורך הדרך שינתה את המציאות".
השפה שלו מעשית, טבולה בתמונה תנ"כית וספוגה באמונה יוקדת של תנועת שיבה של עם לארץ. "לא ארץ קטנה וחנוקה אלא ארץ רחבה ומשוחררת. החלוקה שנכפתה עלינו בהסכם אוסלו מוכרחה להיעלם מן העולם. אין שום הבדל בין שטחי A לשטחי C. השיבה לעבודת האדמה, למרעה ולמזרע, היא החיבור הטבעי והמקורי של שיבת עם לארץ". אליאב רואה מול העיניים שטח של יותר ממיליון דונמים שמחכה לגאולה: "זה כל כך מעשי וכל כך קרוב. רק החלטת ממשלה מונעת כרגע את הדבר".
בשביל אליאב ושרה, ארץ ישראל היא לא כלי: "האמת היא שאנחנו הבעלים של האדמה הזו, היהודים. כל עוד לא נכיר ונממש וניישם – לא יהיה שלום בעולם. ממש חזון הנביאים. אם אנחנו באמת רוצים לממש את הייעוד שלנו והתיקון, ושיהיה השפע של אחרית הימים, יש דרך אחת יחידה. כל עוד לא מממשים את זה רק יהודים, באופן בלעדי, לא תהיה גאולה בעולם. יהיו חריקות, יהיה חוסר".
ומה הוא אומר על הטרור היהודי ששומעים עליו יום-יום?
"בהספד אמרתי שלקחתי חלק בעקדה שלו". דוד ליבי ז"ל
השאלה הזו מקוממת אותו. היא משקפת, להבנתו, חוסר הבנה קיצוני של החיים בשטח. הוא חי בשטח מלחמה אקטיבי. אין ספור פיגועים ומעשי טרור אכזריים מצד הפלסטיני. הוא לא אומר שאין שוליים של נוער שחוטא, אבל דורש לפני הדיון הזה להבין איך נראים חיים בשטח מלחמה. כן, הוא בוחר להיות בחזית הלא שקטה הזו. כן, הוא נמצא במתח ביטחוני יום יומי 24/7 וכן, אם הוא לא יעמוד על המשמר "הערבים ישחטו את כל מי שרק יוכלו". אז הוא בשליחות ובמלחמה ותוך כדי כך מצליח להוביל את המאבק.
אז יש טרור יהודי? אני מתעקש איתו. "כן, זה קיים, בשוליים ובחוסר אחריות" הוא אומר. "יש נוער שנשאר לבד, ובאירועי חיכוך אין מי שמרגיע. אני עובד הרבה עם הנוער על דרכי התגובה במצבי חיכוך מול התגרויות של ערבים שבאים לעצור את ההתיישבות. רק דיוק בעשייה ושיתוף עם מערכת הביטחון יחזקו את מעשה ההתיישבות".
הבן שנהרג
בשיחה עם שרה ואליאב נוכח־נפקד בנם דוד, שנהרג בעזה בעת שעבד עם צה"ל בכלי הנדסי כבד של אביו. דוד היה יד ימינו של אליאב. הוא נולד בזמן ששרה והוא עוד נדדו במגורים באוהלים, באוטובוס, במערה ובכל מיני נקודות יישוב. דוד היה שם תמיד: רואה, סופג והופך לחלק מהכוח. מינקות ידע שימשיך בתנועת ההיאחזות בקרקע.
אליאב ושרה מספרים על הבן שנהרג
( צילום ועריכה: עידן גליקזליג)
בשלב מסוים הצטרף דוד לחוות שהקים אח של אליאב, הראל ("קוקו"), שותפו של אליאב בעסק של ציוד הנדסי. בזמן המלחמה ביקש דוד לעבוד באופן קבוע בכלי כבד להריסת בתים ותשתיות טרור בעזה. אליאב קנה לו את הכלי ההנדסי, ודוד עבד לצידם של לוחמי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שפעלו עם החטיבות הלוחמות. בפעילות הזו מצא דוד את מותו, בגיל 19.
"בהספד אמרתי שלקחתי חלק בעקדה שלו", אומר לנו אליאב. "קניתי לו את הכלי ההנדסי לבקשתו ולרצונו. קניתי לו את מזבח הפלדה שעליו הוא נעקד. אני לא עם רגשות אשמה על כך שאם הייתי פועל אחרת זה לא היה קורה. אני מאמין באמונה שלמה במי שמנהיג את עולמו ועושה בו כרצונו".
לדבריו, "הרוג מלכות שנופל בלחימה הוא במדרגות הכי גבוהות שאפשר להגיע אליהן, בלי קשר להחלטה של אבא שלו. דוד הוא מתנה שהופקדה בידינו, וסיימה את סדר העבודה שלה פה בעולם הזה".
"רעולי פנים שרפו את המסגד"
המילים האחרונות של אליאב ליבי מלוות אותנו כשאנחנו עוברים לרכב הפלסטיני שמוביל אותנו להמשך המסע. הנסיעה מכביש הבקעה דרך הכבישים הפנימיים היא כמו נסיעה לארץ עזובה מחוץ למקום יישוב. המרחק האווירי לנקודה שאנו מחפשים הוא לא יותר מקילומטרים ספורים, אבל המעבר קשה. איש לא בודק אותנו בדרך. אין חסימה ואין הבדל בין שטחי B ו־C. הדרך ארוכה יחסית, פיתולים רבים, 45 דקות של כביש רעוע.
אנחנו יוצאים מהמכונית הממוזגת ופוגשים את עאליה.
עאליה מספרת על המסגד שנשרף
( צילום ועריכה: עידן גליקזליג)
"הנשים והילדים התחילו לבכות". הרב בני לאו עם עאליה
(צילום: עידן גליקזליג)
אני חש בושה. אני עומד מול אישה צעירה ואמא שלה, אחות ואחיין, כשאני לבוש בגדים טובים. הן עומדות בפתח האוהל, במציאות דלה ועלובה. הנה פליטים שזרקו אותם מהבית שלהם. ומה כבר יש לי להגיד לה? מה יעזור שאגיד שאני מגנה את האלימות? הבושה מתחילה כי נגמרות לי המילים.
קהילת מוערג'את שייכת לשבט כעאבנה, אשר נדד מאזור הנגב לאחר קום המדינה, כמו שבטים בדואים נוספים שנדדו לאחר הוראת המדינה לעזוב את שטחי המחיה שלהם בדרום. חמש הקהילות המרכיבות את מוערג'את קיבלו את שמן מהפיתולים הרבים בכביש המחבר בין צומת רימונים למבואות יריחו. המקרה של מוערג'את ייחודי בכך שמוכתר הכפר קיבל בשנות השמונים מהמנהל האזרחי אישור בעל פה לכך שהנקודה החדשה מאושרת. עשרות שנים ישבו המשפחות של השבט בשקט, בלי שום הצקות.
7 באוקטובר היה נקודת המפנה. ביולי 2025, לאחר חיכוכים רבים עם יהודים מחווה סמוכה, הכפר נעקר ממקומו. אורח החיים של בני שבט כעאבנה כולל נדידה עונתית על בסיס צורכי המרעה והחקלאות, אבל הכפר שנאלצו לאחרונה לנטוש הפך לאתר קבע בעשורים הקודמים, ונבנה בו בית ספר לילדי הכפר. בכפר הנטוש יש מסגד שרוף ומנותץ, בתים שרופים וסימנים קשים של ונדליזם. רבים מתושבי הכפר נפגעו בגופם בהשתוללות הזו.
המאהל הזמני שעאליה מתגוררת בו עם הוריה ושאר בני המשפחה ניצב על קרקע בפאתי יריחו השייכת לווקף. מי שמחזיק בפועל בקרקע הזו הוא אבו־עלי אל־אווסאג', שזה שנים נמצא בחיכוך עם החוות סביבו. ממקומה החדש אצל אבו־עלי יכולה עאליה לראות את הכפר שגדלה בו ושנאלצה לעזוב בשנה שעברה, לאחר שההצקות וההפחדות של דרי החווה הסמוכה הפכו בלתי נסבלות.
"המתנחלים היו מביאים איתם את הצבא ומחרימים את הצאן הקיים", היא מספרת על הנסיבות שהובילו לעזיבת הכפר. "מאחר שזה אזור C, אסור למשטרה הפלסטינית להיכנס אליו ולהגן על הפלסטינים, ולכן הצבא הוא זה שצריך להגן על האזרחים - שסמכו עליו. אז בכל פעם שהייתה בעיה, הם היו מתקשרים למשטרה כדי שישלחו ניידת לאזור. אבל למרבה הצער הצבא סיפק הגנה למתנחלים. הם הכו אזרחים, ירו, והמתנחלים היו אומרים לצבא לעצור אנשים ולקחת אותם".
"האלימות המובהקת ביותר הייתה שריפת המסגד", היא נזכרת. "מתנחלים הגיעו בלילה רעולי פנים, זרקו סיגריה בתוך המסגד והציתו אותו. בנוסף, כשאתה אוסר על אנשים לרעות את הצאן, אז הם נאלצים להביא כמויות גדולות של מספוא עבורו, וזה יקר. אבל אם תרעה את הצאן, המתנחלים יבואו ויחרימו אותו בכוח, גם אם זה בבית שלך. כשהתקיפות שלהם התחזקו, הם התחילו להסתובב בכפר רעולי פנים וחמושים, והאנשים לא חיו בביטחון. אישה שיש לה ילדים הייתה נשארת ערה כל הלילה כדי שלא יבוא מתנחל וישרוף לה את הבית כשהיא והילדים שלה בפנים".
המסגד שנשרף
(צילום: עידן גליקזליג)
לדבריה, "קשה לעזוב מקום שחיית בו שנים ארוכות, שנולדת בו ויש לך בו זיכרונות. זו לא הייתה החלטה מרצון. אבל כשמתנחלים חמושים הקימו אוהל ליד בית הספר, חיפשו כל הזדמנות להפעיל אלימות ואנשים הרגישו שאין גוף שיגן עליהם - הם התחילו לתהות ולשאול. הילדים ובעיקר הנשים התחילו לבכות לאן נלך, כי אם נעזוב את הכפר נאבד את בית הספר, את המים ואת התאים הסולאריים שיש לנו. אנחנו נחיה חיים של פעם".
לדבריה, כשעברו למקום החדש, "המצב היה קשה. לא היו אוהלים, הם חיו עם הילדים תחת כיפת השמיים. היה חם מאוד, הטמפרטורה הייתה יותר מ-40 מעלות. עד היום אנשים קונים מכלי מים ראויים לשתייה, ועדיין לא יכולים לרעות את הצאן שלהם - כי אין מקום לרעות בו".
האם פתחת את הדלת לזרים?
עאליה היא אישה צעירה, בדואית שגדלה בתרבות שמרנית, אבל במבט מקרוב נראים גוונים שונים. היא וכל אחיה ואחיותיה בעלי תארים אקדמיים. יש לה תואר שני ביישוב סכסוכים וכעת היא מתחילה דוקטורט. היא רואה את ההשכלה ככלי התפתחותי לכל מה שתעשה. היא גם משוררת. השירים שהיא כותבת מבטאים געגוע לכפר שעזבה, ונעים בין מבט תם של ילדה על אובדן ובין פואטיקה המחוברת לשירה הערבית הקדומה, אשר מתבוננת בכמיהה לעבר שלא יחזור ולגבעות שלא ישובו.
היא משתפת אותנו באחד משיריה:
השיר שכתבה עאליה
זרים
זרים,
זרים.
הו כפרנו,
נעשינו
זרים לך.
אנו עוברים בדרכיך,
ואיננו יכולים
להיכנס אליך.
האם הגשם ביקר אותך?
ומה ריחו
על אדמתך?
כיצד נשמעים קולות הרוח?
הם דופקים על דלתך.
קולם מבשר
על בריחה
אל מקום
חם יותר
ובטוח יותר.
האם זר ביקר אותך
בהיעדרנו?
האם היה אורח,
או אויב?
האם התגעגעת לאנשיך?
לצחוקם,
לקולם,
לימיהם,
לחלומותיהם,
שמרום השמים היה גבולם,
למרות הכבלים.
האם פתחת את הדלת לזרים?
האם בא אליך אוהב,
הבוכה על אנשיך?
כיצד נראית זריחת השמש
מבעד לחלונך השבור?
האם ראית את חוטי השמש?
אנו מנגנים צער
על מיתריה.
האם שמותינו
עדיין חקוקים על קירותיך?
הם נחרתו
בתמימות הילדות.
הם חלמו
למות
בתוכך
מאז הביקור שלנו אצל עאליה עברו כמה שבועות, ובינתיים גם המקום הזמני אצל אבו־עלי הפך למוקד להצקות חוזרות ונשנות מצד נערים שהקיום של עאליה בעולם "לא בא להם בטוב".
כל כך פשוט לדמיין את עאליה ובני משפחתה המורחבת מתגוררים במקום שנתנה להם מדינת ישראל. לראות אותה לומדת ומתפרנסת, כותבת שירה על חיים משותפים ועל תקווה. איך זה קרה שכל מי שלא "אני" נראה לנו כאויב שצריך לעקור משורש?
יש לנו מסע ארוך לפנינו, והשאלה הזו תמשיך ללוות אותנו בכל אחת מהתחנות.
