סיפורה של ימית פרץ (23) מקריית חיים, עובדת בעמותת "מעופפי הים" בגיוס משאבים וסושיאל
"הפעם האחרונה שדיברתי עם אבא שלי הייתה שיחת פיוס בינינו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, ובאותה שיחה, ביום שישי, 6 באוקטובר 2023 בצהריים, הוא הבטיח שברגע שהוא חוזר הביתה, נמשיך את השיחה. בזמן השיחה הוא היה בפסטיבל יוניטי, שאליו היינו אמורים להגיע יחד: אבא, אחותי רות ואני. ברגע האחרון, כשעמדנו לצאת לשם, היה בינינו ויכוח ואבא החליט לנסוע בלעדיי. אני הגעתי לשם אחריו, עם חברים, ואחרי לילה של ריקודים בין חמישי לשישי, החלטתי שמספיק לי וחזרתי הביתה. אבא שלי ורות עברו אחר כך למסיבת הנובה, המארגנים הזמינו אותם לשם חינם. למחרת התחיל הגיהינום.
ימית פרץ מספרת על הגשמת החלום של אבא
גדלתי בקריית חיים, קרוב לים. אבא, אריק פרץ ז"ל, היה נשוי בעבר ויש לי אחות מנישואיו הראשונים. אמא שלי, אלינור, שצעירה ממנו ב־18 שנים, חולה בניוון שרירים. היא ילדה אותי בגיל 20 וכשהייתי בת שלוש נולדה אחותי הקטנה. כשהיא נולדה קראו לה רות, אבל היה לה דימום מוחי והרופאים אמרו שהיא לא תשרוד. כשהיא נשארה בחיים, אמא הוסיפה לה את השם הודיה.
את רוב הילדות שלי העברנו סביב טיפולים ואשפוזים של אחותי, שהתמודדה עם ניוון שרירים, פגיעה מוחית, בעיות התפתחות ועוד. אני הייתי ילדת סנדוויץ' בין שתי אחיותיי ועזרתי לאבא.
בבית הספר לא היו לי חיים קלים. הייתי ילדה מלאה, צחקו עליי שיש לי אמא חולה ואחות כזו, עשו עליי חרמות ולא היו לי חברות. כדי להתמודד עם זה, בגיל שמונה־תשע אבא הכניס אותי לעולם הגלישה בים, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא היה גולש קייט־סרפינג (גלישה בים באמצעות עפיפון). זו הייתה האהבה הגדולה שלו, בנוסף למסיבות שבהן היה חוגג בסופ"שים. הייתי הולכת לראות אותו גולש, עושה תרגילים וקפיצות, ואהבתי לצלם אותו עם הווייב של הגולש: שיער שעף ברוח, עיניים כחולות, שיזוף וחיוך רחב. אבא היה מוכר מאוד בין גולשי הים. היה לו סטטוס בווטסאפ בשם "עף באוויר - נוחת בקרוב" והוא אהב לחלוק את הידע והטיפים שלו עם כל מי שרצה.
והייתה לו עוד אהבה: עולם המסיבות. היה לו עמוד בפייסבוק בשם "נכים בטראנס", שבו קרא לאנשים עם צרכים מיוחדים לא למנוע מעצמם לחגוג במסיבות. הוא דגל בזה שכל מסיבה תהיה נגישה כדי להקל את השילוב שלהם בחברה, באופן שהמגבלה לא תהיה פקטור. מארגני מסיבות הטבע והטראנס הכירו אותו והזמינו אותו לבוא בלי לרכוש כרטיסים. בהמשך גם אנחנו הצטרפנו אליו, רות במיוחד אהבה את המוזיקה והמסיבות, והייתה מאושרת בהן.
"אבא ואני היינו בנתק ואז הוא התקשר אליי ואמר: 'אחותך מבקשת אותך'. באתי וחזרתי לגור איתם, אבל היו מתחים בינינו"
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 14 ונשארתי בבית עם אבא. קצת אחרי שקיבלתי צו ראשון התחילו ביני ובין אבא חילוקי דעות לגבי הגיוס. הוא רצה שאשאר איתו ועם רות, ואני, שהייתה לי גם אופציה לפטור בגלל המצב, רציתי להיות לוחמת ולהתגייס למשמר הגבול. בנובמבר 2021 התגייסתי, מה שהביא לנתק בינינו. שירתתי כחיילת בודדה ומאוד התגעגעתי לאחותי הקטנה. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר אבא התקשר אליי ואמר: 'אחותך מבקשת אותך', ובאתי. קצת אחרי זה חזרתי לגור איתם, אבל היו מתחים ביני ובינו.
ב־7 באוקטובר אבא הספיק להגיד לאחותי הגדולה שיש מלא טילים ושהוא ישתדל לחזור הביתה מהר ככל האפשר. בסביבות שבע בבוקר הוא הפסיק לענות לטלפון. הרגשתי שהגוף שלי מתפוצץ, אכלה אותי המחשבה שלא נשארתי איתם ושאבא צריך אותי. בהתחלה הוא ורות הוגדרו נעדרים, וזה גרם לי לטלטלה. ידעתי שאחותי לא תשרוד שבי. ב־18 באוקטובר נשמעה הדפיקה בדלת. גופתו של אבא נמצאה. אחותי עדיין הוגדרה נעדרת־חטופה. התחרפנתי. ידעתי שלא יכול להיות שאבא עזב אותה. ב־19 באוקטובר, ביום ההולדת ה־59 של אבא, קברנו אותו. אחרי כמה שבועות נשמעה שוב דפיקה בדלת. ביקשו את רשותנו לפתוח את הקבר שלו, כי התברר שאחותי הקטנה ובחורה נוספת קבורות יחד איתו. זה היה מזעזע. עברנו שוב הכול מההתחלה. הרגשתי שבעצם צדקתי: אבא לא עזב את רות.
בשלוש השנים האחרונות אני עסוקה בשיקום עצמי. אני גרה בבית שלנו, שאותו קיבלנו ממשרד השיכון כשהייתי ילדה קטנה. בעקבות האסון נתנו לי אופציה להמשיך להתגורר בו שש שנים, ואני מנסה להאריך את התקופה, כי שם כל הזיכרונות שלי מאבא ומרות. אני מקבלת טיפולים כבת למשפחה שכולה ומתמודדת נפש, יצרתי קשר עם אנשים שנמצאים במצבי ועם קהילת הנובה, ולאט־לאט אני משתלבת בחזרה בחיים ומתמקדת בעשייה.
"עידו אביב ז"ל (שהיה מדריך במועדון) אמר לי שאני חייבת להמשיך ולעשות את מה שאני אוהבת, למען אלה שלא כאן. זה דרבן אותי. כעבור כמה חודשים הוא נפל בעזה"
אחד הדברים שעוזרים לי הוא החזרה לים. מועדון "סרף סייקל" בקריית ים, ששייך לעמותת "מעופפי הים", היה הבית השני של אבא שלי וכשהייתי נערה הדרכתי שם ילדים. אחרי 7 באוקטובר היה לי קשה לחזור לים, כי זה היה העולם שלי ושל אבא שלי.
אחרי גילוי המצבה של אבא ושל אחותי עשו טקס הנצחה במועדון הגלישה. עידו אביב ז"ל (שהיה מדריך גלישה בכיר במועדון. צ"ר) אמר לי שלא אשכח לעולם שיש לי שם עוד בית ומשפחה, ושאני חייבת להמשיך ולעשות את מה שאני אוהבת, למען אלה שלא כאן. זה דרבן אותי וחזרתי לגלוש. לצערי, כמה חודשים אחר כך הוא נפל בעזה.
החלטתי שבנוסף לגלישה בשביל הכיף, אחזור למועדון כמדריכה. אנחנו עובדים עם ילדים עם צרכים מיוחדים, נוער בסיכון, נפגעי פוסט־טראומה ומגוון אוכלוסיות, כדי להנגיש את הספורט הימי לכל אדם.
לאחרונה מנהל המועדון, גיל הורביץ, שהיה חבר טוב של אבא שלי, הציע להרחיב את התפקיד שלי למשהו משמעותי יותר ומאז אני עוסקת גם בסושיאל ובגיוס משאבים ל'מעופפי הים'. זה תפקיד מעצים שממלא אותי אושר, כי בעצם אני ממשיכה בזה את הדרך של אבא שלי: לא לתת למגבלות להשפיע על השילוב של כל אחד בעולם הספורט הימי, כי אין דבר מרפא יותר מהים.
במקביל לעבודה במועדון אני לומדת הפקה מוזיקלית (מוזיקה הייתה האהבה הגדולה של אחותי) ומתכננת ללמוד אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. החלום שלי הוא להקים חברת קייט־סרפינג מונגש לבעלי צרכים מיוחדים".
שורה תחתונה: "המטרה שלי היא להנציח את אבא ואת אחותי דרך האהבות הגדולות שלהם ולגרום להם להשאיר חותם גם אחרי שהם כבר אינם".
